שמעתם פעם על הארכיטקט האמריקאי ג'ון לאוטנר? כנראה שלא. אבל כשתראו את בתי המגורים שתכנן, חלקם ממש עגולים, אחרים נראים כמו חלליות עתידניות בסרטי מדע בדיוני ישנים, אולי תרגישו נוח יותר ותגידו "אהה".
לאוטנר היה שותפו של פרנק לויד רייט המפורסם, וניסה לשכנע את העולם לחיות בבתים שנראים מהעתיד. הוא נפטר לפני 25 שנה, ואני מרשה לעצמי לנחש שהוא היה מוכר בעיקר לארכיטקטים ומעצבים. או בקיצור: אני לא ידעתי מי הוא עד שלא עשיתי גוגל.
האלבום החדש של דואה ליפה, שיצא לפני שבוע בדיוק, נקרא בעברית "נוסטלגיה עתידנית" - וכך גם נקרא השיר הפותח. הנה המילים:
"אתם רוצים שיר על זמני
אני רוצה לשנות את חוקי המשחק
כמו ארכיטקטורה מודרנית
להיות ג'ון לאוטנר בשבילכם"
השיר עצמו הוא להיט היפ-פופ תפור היטב שמערבב בין גלוריה אסטפן לברונו מארס, בין דיסקו לאייטיז, והכל באופן הכי עכשווי שמתאים למצעד הבריטי ולפלייליסטים של ספוטיפיי בכל העולם. אבל מה שהכי חשוב הוא ממשיך את ההתכתבות של דואה ליפה עם מבקרי הפופ האנגליים.
ליפה היא אמנם בת למהגרים מקוסובו, אבל היי, סבא שלה היה היסטוריון חשוב, היא בחורה משכילה. חתיכה ומשכילה. היא יודעת מי זה ג'ון לאוטנר, ואפילו יכולה להכניס את השם שלו לשיר.
זו כנראה אחת הסיבות שהאלבום השני שלה ממשיך להתקבל באנגליה בהתפעלות, כמו גם הבחירות המוזיקליות שלה. ליפה עצמה הודיעה שההשפעות באלבום הן של פרינס, אאוטקסט, מדונה, מולוקו ובלונדי, והמבקרים הוסיפו את גלוריה גיינור ו-INXS.
התחושה היא שליפה בחרה לייצר אלבום דיסקו מעט עתידני, ואם בודקים יותר לעומק, מגלים שהיא קצת ממחזרת את גל הדיסקו המעודכן שניסה בהצלחה חלקית לכבוש את הרחבות באמצע העשור הראשון של האלפיים. אולי אתם זוכרים היה טיפוס כזה בשם mylo. מה שאני אומר זה שהנוסטלגיה העתידנית של דוה ליפה היא לא כל כך מקורית. אבל גם לבחור מה לחדש, ובאיזה רגע, זה כישרון.
אבל אלה רק פרטים. בגדול דואה ליפה בנתה את עצמה בזמן קצר והפכה לאישה הכי מצליחה בפופ האנגלי, ואחת המצליחות ביותר מסביב לעולם. ב-2017 היא עוד הייתה החימום של טרוי סיון. איפה היא ואיפה הם היום. אחרי "New Rules", ואלבום הבכורה שהפך אותה לכוכבת על - ברור שהיה עליה הרבה לחץ. קודם כל, בעולם החדש של תעשיית הפופ, אם כבר מייצרים אלבום זה בדרך כלל לפי סכמות. נניח, צריך שיהיה בו שיר לכל אחד מהפלייליסטים השונים של ספוטיפיי כדי שתהיה חשיפה מקסימלית, ובעיקר צריך שזה יהיה דומה בסאונד לכל מה ששומעים באנגליה כרגע.
אבל, וזה אבל חשוב: דואה ליפה קצת שמה זין ויצרה אלבום קצר יחסית, רק 11 שירים, בלי שום שיתוף פעולה נוצץ שמביא יותר לייקים. היא בעיקר הפיקה אלבום כמו פעם, שהוא כולו יחידה אחת, מתקשרת בין חלקיה ומלאה בשירים טובים.
"Don't start now" הוא הלהיט הכי גדול, וממנו גם תבינו את הגרוב, ו-"Physical" מתכתב ביותר מרמה אחת עם השיר בעל אותו שם של אוליביה ניוטון ג'ון. ב"Pretty please" יש בס כזה ישן שמרפרר למלא דברים כולל "Another one bites the dust", והשיר "Love again" מסמפל את הלהיט האחד של האיש שנקרא White town וזכה לשם "Your woman" והיה להיט גלגלצ ענק לפני 20 שנה. "Good in bed" הוא שיר סבנטיז מתקתק למרות השם הכאילו פרובוקטיבי, ואפשר למצוא בו אפילו מעט בט מידלר.
היתרון הוא שכל השירים באמת מוצלחים, כל אחד מהם יכול להיות סינגל, וכששומעים אותם ברצף יש תחושה נעימה של מסיבת בנות. שיר הסיום "Boys will be boys" הוא שיר קצת מחאתי נגד אלימות של גברים והאופן שבו הם לוקחים בחורות כמובנות מאליהן. זה שיר מעט בומבסטי, לא בטוח שההפקה שלו היא ההפקה הכי מוצלחת עבורו כי הוא יוצא פומפוזי, ובניגוד לכל האלבום שכולו צנוע ונון שלנטי - כאן עוצרת דואה ליפה לתת לנו הרצאה. אם הייתה סתם שרה את הדברים, זה היה מרגיש יותר אמיתי.
דואה ליפה היא הכוכבת הכי נכונה של הרגע. היא מאוד יפה, אבל גם מזרחית. בתמונות פחות מטופלות היא נראית כמו יפיפיות ישראלית ממוצא גיאורגי. היא דוגמנית - אבל 1.73 מטר. היא יודעת מה היא רוצה, נשמעת אינטיליגנטית. והכי חשוב זה הסאונד שלה - מה שנקרא האוס אנגלי מסחרי מאוד, קליל ונעים. מי צריך יותר?
הבעיה היחידה היא שאין באלבום אף נקודה אמיתית של עומק. אין בו גם אף בלדה, ענין של בחירה, והפחד הוא שככל שזה נעים, זה אולי יהיה הפסקול של כל מסיבת חוף מסביב לעולם בקיץ הקרוב, אבל בחורף הבא עשוי להתאדות ולהיעלם.
חסרונה היחיד של ליפה הוא שבקולה היפה אין הרבה רבדים. היא עדין לא יודעת לתת לכל העסק עוד טיפה מורכבות, אבל סביר להניח שהיא תלמד. לא סתם היא כל כך מצליחה. לבחורה הזאת יש הרבה אמביציה, ובינתיים הכל הולך לה מצוין.