פעם, כשהעולם היה מקום מסודר, היו יוצאים באוקטובר ובנובמבר המון אלבומים חשובים של אמני איי ליסט. המטרה הייתה למכור מיליונים מהם בעונת החגים וכמתנות לכריסמס, אבל היום השוק הזה כמעט ונעלם, המוזיקה כבר לא נמכרת באריזה אלא בקליק אינטרנטי, ואחרי "שנת המגיפה" - מי בכלל יודע איך לייצר מוזיקה טובה?
ובכל זאת, יש המון זמרות ויוצרות שחשוב להן להתבטא, ואחרי האלבומים הלא מוצלחים במיוחד של קייטי פרי, טיילור סוויפט ואריאנה גרנדה, ורגע לפני שנגמרת שנת הסיוט, אנחנו מקבלים עוד ערימה של פופ נשי מליגת העל. אבל האם יש כאן משהו שישנה את התחושה שאם אין לך מה להגיד עדיף לסתום? שאלה יפה עם תשובה מורכבת.
מתברר שה"קרנולה" הרגה גם את כוכבת הווידאו, או לפחות את כוכבת הווידאו הלבנה, ובזמן שקארדי בי ממשיכה לשגע את כולנו, כוכבות הפופ המוכרות לא מצליחות לספק השנה את הסחורה - ואני ממש מנומס כאן. נשבע.
הראשונה היא קיילי מינוג, אייקון הפופ הבינלאומית שבאנגליה נחשבת לאלילת על, וגם האלבום הקודם והגרוע שלה הגיע למקום הראשון במצעד המכירות במדינה. ההופעות שלה מצליחות בטירוף, ולפני שנה, כשהיא הופיעה בפסטיבל גלסטונברי - ניק קייב וכריס מרטין הצטרפו ועלו לעשות לה כבוד. אבל, וזה אבל חשוב: זה משכנע רק את הבריטים.
בישראל מינוג לא מחזיקה במעמד כזה, וכך גם בשאר אירופה. בארצות הברית לא ברור כמה אנשים מחוץ לקהילה הגאה וקלאברים אדוקים בכלל שמעו עליה, ויש סיכוי שהם מתייחסים אליה כ"זמרת של להיט אחד" בזכות "Can't get you out of my head". בכל מקרה, קיילי, בת ה-52 - היא לא אחת שעוצרת, ורק לפני כשנתיים יצא האלבום הקודם שלה, וכבר יש לה אלבום חדש.
כדאי לשים לב שהסינגל המצליח האחרון שלה, "All the lovers" יצא לפני עשור, והאלבומים הבולטים שלה בעשור האחרון היו דווקא אלבום כריסמס ואלבום אנפלגד מקושקש לתפארת.
אז השנה קיילי החליטה שזה הזמן לחזור ל"סטודיו 54", שם שלבני ה-30 ומטה אין שום מושג מהו - ובצדק. היא קראה לאלבום "Disco"' ואף יצרה (אולי נכון יותר להגיד רשמה) 12 שירים חדשים בקצב הדיסקו, שזה תמיד נחמד, כי דיסקו זה כיף. הבעיה היא שאין בין השירים האלה אפילו שיר אחד זכיר, והכל זה קטעי דיסקו מכובסים, כולל הסינגלים, וכולל הקליפ הראשון שיצא לשיר "Magic", שבו היא נראית עייפה בגרוב של רקדנית בפנסיה במועדון קטן בעיירה נידחת. לא כיף.
אז מי צריך את האלבום הזה ולמה? לעולם לא נדע. ולמה חייבים בשנה כזאת להוציא אלבום כה בינוני ומטה? ומי מחפש דווקא עכשיו דיסקו שעושה חשק לרקוד? לך תבין. ראיתי קטע מתוך תוכנית הראיונות של גרהאם נורטון שבה היא התארחה החודש לצד השחקנים שמגלמים את צ'רלס ודיאנה ב"הכתר". היא נראתה שם עצבנית, ממורמרת וחסרת חן, מה שבלט מאוד מול רוח הנעורים הענוגה של שני השחקנים שישבו לצדה. נורתון ניסה כמובן להיות נחמד אליה - אבל זה לא ממש עזר, ומומלץ לקיילי לקחת חופשה ארוכה ולשתות הרבה שייקים בריאים. אולי כמה ימים בדובאי? אולי שתגיע לפסטיבל ההעצמה הנשית של "שרית הפקות? שמעתי שנשארו כרטיסים.
אם לא קיילי, אז אולי מיילי? נו, מתברר שגם ממנה לא תבוא כנראה הישועה. מיילי סיירוס היא כוכבת על בינלאומית, מפורסמת מאוד ואושיית רשתות. היא גם קולית בדרכה הצעקנית, אבל הבעיה היא שבתור זמרת היא לא הצליחה לייצר לעצמה פרסונה אמיתית ואמינה. אם להשוות אותה לעץ הכי גבוה - מדונה ידעה בשעתו להמציא את עצמה מחדש בכל כמה שנים, אבל עדיין להישאר מדונה, ותמיד באופן שהמוזיקה תשאר הגיונית, וכיפית למעריציה.
מיילי היא קצת שחקנית שמתחפשת לזמרת. אחרי "Wrecking ball" היא עודדה קמפין שלם שהציב אותה כקורבן של פקידי תעשיית המוזיקה, ומאז היא הקימה הרכב משונה ואקספרינמטלי, עברה לקאנטרי, ועכשיו היא חוזרת בתפקיד דבי הארי של 2020. על עטיפת הדיסק החדש שלה, "Plastic heart", היא מתחפשת לזמרת גל חדש משנת 1984, ובפנים היא שרה קובץ שירים לא רעים בכלל - אבל של זמרת רוק, שזה באופן כללי משהו שנשמע היום קצת כמו פסקול של מחזמר.
יאמר לזכותה של מיילי שהיא בעניין הזה כבר שנתיים - וברצינות - וכדי לחזק את עצמה היא הביאה את ג'ואן ג'ט ובילי איידול שייגבו אותה. היא גם יצרה להיט כיפי יחד עם סטיבי ניקס הנערצת, וכדי להוכיח שהיא באמת אוהבת רוק - בהופעות שלה בשנה האחרונה (וגם כבונוס בדיסק) היא מבצעת בלייב שירי רוק קלאסיים. כך היה עם "There's a light that never goes out" של הסמית'ס, "Heart of glass" של בלונדי ו-"Zombie" של הקרנבריז. רק שלפעמים צריך להיזהר עם גרסאות כיסוי.
קודם כל, כי כשאת שרה את "Heart of glass", מיד מבינים כמה השירים באלבום החדש שלך בינוניים, ויותר גרוע - בביצוע הזה נפרשת בכל עוצמתה הבעיה של מילי סיירוס. היא זמרת נהדרת, יש לה קול מעולה, אבל כשהיא שרה רוק היא נשמעת קצת כמו זמרת קריוקי לעשירים וכוכבת המחזמר "דבי שולטתתת!" (אין כזה, המצאתי, אבל אולי צריך לכתוב).
כשמקשיבים לאלבום שלה אחרי ששומעים את הקאברים, רק מתחדדת התחושה שסיירוס מחליפה דמויות של זמרות מפורסמות. זה, אגב, לא אומר שהמאשאפ עם סטיבי ניקס ל-"Edge of midnight" הוא לא כיפי מאוד ומוצלח - הוא רק לא משכנע שכוכבת הפופ שלנו היא באמת כוכבת פופ.
לפני שבכל זאת נסיים עם קצת תקווה, נתעכב על אלבום הבכורה המעציב של הרגע - "Wilted" של פריס ג'קסון - הבת של. ליבי ליבי על פריס שכבר כמה שנים מנסה לבנות את עצמה כזמרת אלטרנטיב-אינדי-פולק, והאמת היא שהיא שרה יפה וכותבת שירים לא רעים בכלל, ועד לאחרונה עבדה עם בן הזוג שלה, גבריאל גלן, והשניים הוציאו כבר השנה אי.פי תחת השם "סאונדפלאורס". עכשיו ג'קסון ג'וניור הוציאה אלבום סולו ראשון בו עוטפים אותה חברי להקת האינדי האמריקאית שהיא מעריצה - המנצ'סטר אורקסטרה.
הבעיה היא שדווקא בעידן הנוכחי, אין שום מצב שאתה יכול לשכוח שזאת הבת של מייקל ג'קסון, ושהיא מיליארדית עצובה שסוחבת על הגב את כל הטרלול של אבא שלה. לי לפחות זה לא מאפשר להקשיב לאלבום הזה בנינוחות כאילו גיליתי עוד זמרת חמודה.
אאשים כאן את עצמי, את החיים, ואת הגורל - אבל זה באמת קשה להקשיב לזה כאילו היא סתם זמרת יוצרת חדשה. היא פאקינג הבת של מייקל ג'קסון! ואני מת לדעת איך באמת נראו החיים שם בבית. וזה למרות שהיא שרה ממש יפה והאלבום כולו חמוץ-מתוק במינון הנכון ומלא בשירים על פרידה ואהבה. לא יודע מה להגיד, חוץ מלאחל לה בהצלחה, ושאולי יום אחד נשכח את הטירוף של אבא שלה ונצליח להתמקד בה.
אז מה נשאר לנו כשכל כוכבות העל מפשלות? לרדת ליגה ולחפש נחמה אצל כוכבות פחות ענקיות אבל אולי יותר מתאמצות, יותר מרוכזות ויותר שוות. קחו למשל קלי אוצ'יס, שהוציאה לאחרונה אלבום מושלם בשם "Sin Miedo" ("ללא פחד" בספרדית). זה האלבום השני שלה - אבל הראשון שהוא כל כולו בספרדית.
קאלי היא אמריקאית, בת למהגר קולומביאני, שגדלה בבית הסבתות שלה. באלבום החדש היא עושה מהלך מרתק שמתחיל כמו אלבום של נוסטלגיה לטינית, עם שירים מפעם אבל כאילו בגרוב חדש, והשיא הוא השיר "Que te pedi" שבמקור שרה הקובנית La lupe. זה שיר מושלם, גם בגרסת המקור וגם בגרסה של אוצ'יס, שמצליחה בו זמנית לתת אווירת נוסטלגיה אבל גם לערבב את זה עם פופ והיפ הופ מהורהר, איטי וסקסי.
לאט לאט בהמשך האלבום קאלי משתחררת מהעבר ומגיעה לקטעים עכשווים לגמרי של פופ לטיני מהמם, והכל ביחד יוצא מגרה ומסעיר, ואלמלא הייתה לנו את קארדי בי - היינו מכתירים את קאלי כבר השנה למלכה החדשה שלנו. אז בינתים היא לא תחרות לקארדי, אבל האלבום הזה הוא משהו שנהיה נדיר בזמן האחרון: מקבץ שירים שבנוי היטב עם התחלה, אמצע וסוף, מספר סיפור, ולוקח את המאזין לחוויה מלאה. אז אולי הווידאו הרג את כוכבת הפופ הלבנה - אבל הוא השאיר לנו את קאלי אוצ'יס, וזה לא מעט.