חגית חבז - "אם תלך מכאן"
חגית חבז בחרה שיר שהוא קלאסיקה שבקלאסיקה של הזמר העולמי, ובכך לקחה סיכון גדול. הקהל המבוגר מכיר את המקור של ז'ק ברל ואת הגרסה העברית של יוסי בנאי ז"ל. הקהל הצעיר מכיר את הביצוע המרטיט של דיאנה גולבי. לכי עכשיו תתחרי בזה, ועוד ביוונית. אם חבז בנתה על הקהל שאוהב מוזיקה יוונית - השיר הזה כנראה פחות מדבר אליו. אם היא חשבה שהתחכום שלה ירשים - כנראה שהקהל מחפש לפעמים את הפשטות.
בשירים כמו "נה מה קיטה פה" ("אם תלך מכאן") יש או אפס או אחד. או שזה מסמר שיער, או שלא. חגית חבז שרה יפה, רוב השיר היא גם שרה נכון ומבחינה קולית היא הרשימה, אבל השירה שלה לא חדרה לעומק, לא טלטלה. קשה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת שבגללה ביצוע מסוים הוא "מרגש", אבל העובדה היא שמדובר בתחושה שרבים חשים אותה יחד, כאשר זמרת מפלחת להם את הלב בקולה, או בשירתה. במקרה של חבז זה לא קרה, מה שגרם לה ללחוץ עוד ועוד, עד שהשיר כמעט והתפקע לה מבין השפתיים. המעבר שלה לעברית, עם קול חצי בוכה, היה צעד נבון כדי ללכוד אמפטיה, אבל כנראה שזה היה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי.
ציון: 7
אדם לי - "תודה"
הכישרון של אדם לי ניכר היטב בביצוע הזה. פרט למבטא, שאותו קשה להסתיר לגמרי, לי הוא זמר עם יכולות טכניות נאות, שיודע לדייק ולהחזיק שיר ברמה טובה. הקול שלו לא גדול, אבל הוא מספיק כדי לבצע בלדות מהסוג הזה. הבחירה בשיר הנדיר שיצרו טל שגב ויעקב למאי עבור ישי לוי עבדה לטובתו, כי הוא נשמע כמו שיר איטלקי-צרפתי רומנטי מהסבנטיז, ויש בלי משהו מזמרי האירוויזיונים של פעם. הוא ביצע את השיר כאילו הוא ג'וני לוגאן וצביקה הדר פרנק נף, עד שהיה נדמה שכבר שמענו פעם את הלחן הזה מקבל דוז פואה. אהבתי את היציבות שלו לאורך השיר, ואת ההיפתחות שלו יותר ויותר, ככל שהנאמבר התקדם, עד כדי קריאת התלהבות שדרבנה את הקהל למחוא כפיים, ולבסוף פתיחת הקול למעין פלצט, שהעידה שמאחורי התסרוקת, המשקפיים והמבטא מסתתר ווקאליסט שעוד ראוי שנגלה.
ציון: 8
טינה איברגימוב - "נוסעת בעקבות האהבה"
לפעמים כל מה שצריך כדי לדעת אם מישהי תהיה זמרת, הוא להסתכל לה בעיניים. העיניים של טינה איברגימוב אמרו רק דבר אחד: אני יודעת שאני מספיק טובה, יש לי את הביטחון, אני אעשה את זה. והיא אכן עשתה את זה. ריטה הצביעה לה ראשונה, כי ריטה אוהבת זמרות עם קול חזק שמפלח את האוויר בנחישות כמו חץ שלוח ישר ללב, וריטה צודקת במקרה הזה. טינה היתה ממוקדת מטרה וירתה בית ופזמון ראשונים כמו מכונת שירה מוצקה ומיומנת. הבית-פזמון הראשונים שלה היו כה נחושים, עד שהיתה חסרה בהם לחלוחית. היא נשמעה כמו מישהי שמנסה להיות יותר דרמטית אפילו מביצוע האייטיז המקורי של ורדינה כהן. בחורה צעירה ששרה על אהבה - כאן זה כבר עובד על רגש ואמון. טינה ריגשה בחלק הראשון של הנאמבר, בעיקר כי האמנתי לה שהיא מנסה להתחבר לשיר, ועוד יותר מכך, כמו ריטה, נשביתי בקסם הנחישות שלה.
ואז הגיע הבית השני, שהיה לא יציב בעליל. היא התחילה אותו בעוצמה כמעט מאיימת, לרגע נפלה ליללה, שוב הרימה את הקול, ומשם המריאה לזעקה נוסח מאיה בוסקילה, שסיפרה את כל הסיפור שלה בלי מילים - הבחורה הזו תהיה זמרת גם אם היא תצטרך לעבור דרך קירות בדרך. כשהמסך עלה והיא המשיכה כאילו כלום בסיום השקט של השיר, סוף סוף האמנתי לה שהשיר הזה מרגש אותה באמת, ושהוא לא רק מפגן כוח של דיוונת נולדת.
ציון: 9
אילן אקהרט - I'm Yours
אילן אקהרט הוא אחד הכשרונות היותר גדולים שדרכו על במת התוכנית מאז שיצאה לדרך. הבחור הזה מוזיקלי מאוד, יש לו גרוב טבעי, שר בצורה מקצועית, כמעט מקצוענית, יודע להופיע, נותן שואו, מפגין הומור, מחייך, לא חושש לאלתר, ולא פחות חשוב - יש לו סטאר קוואליטי. נכון שעם "הבינלאומיות" מאחוריו ומצדדיו יותר קל להצטיין, כי הם באמת הרכב מלווה יוצא דופן, והשלימו לו בנאמבר הזה את ההרמוניה הקולית, אבל הבסיס לביצוע הטוב שאקהרט נתן הוא הכישרון שלו עצמו.
קשה להגיד שהנאמבר הזה היה מרגש, כי לא לשם כך נועד השיר, אבל הוא בהחלט סיפק מנה יפה של גוד-טיים. אם היו מקימים להקת בנים אמיתית של המגזר הדתי, אקהרט בהחלט יכול היה להיות ההארי סטיילס שלהם, כי הביצוע שלו מזכיר את הקאבר ש"וואן דיירקשן" עשו לשיר של ג'ייסון מראז. הקטע שבו "נדלקתי" על אקהרט סופית היה הרגע בו הוא ניסה לעלות יותר גבוה ממה שהוא היה יכול, ונחנק. זמרים אחרים היו מתרסקים, אבל שנייה אחרי זה הוא המשיך כאילו לא קרה כלום. תותח.
ציון: 9.5
מירית חודדה - "מחר אני בבית"
לא כל בחורה שיש לה קול סביר יכולה להיות זמרת, גם לא כל בחורה שלא מזייפת היא זמרת. במבחן המסך של מירית חודדה התברר גם שלא כל אחת ששרה בלי טעויות יכולה להיות כוכבת. אין לי טענות לחודדה, היא עשתה את מה שהיא יודעת, שרה כמו שהיא רגילה וכפי שלימדו אותה. מדובר בסגנון שירה פומפוזי, גרנדיוזי שלא לצורך, די מיושן. חודדה אולי מחוברת לשיר, אבל האופן שבו היא בחרה לשיר אותו מנטרל את היכולת של הצופה להבחין בכך. היא שרה במלוא העוצמה וההתכוונות מבחינתה, אבל זה נשמע כאילו היא מנסה לאחוז בשיר בחוזקה שלא יברח, במקום לטעון אותו במידות עמוקות יותר של רגש.
ציון: 7
יערה בראון - "דברים שרציתי לומר"
עם כל הכבוד לשיר הזה של רוטבליט ופוליקר, כמה עוד אפשר לשמוע אותו באודישנים? אבל אני מבין את הבחירה, שנועדה לנסות ו"ללכת על בטוח". יערה בראון שוב היתה על הגבול, עברה על הקשקש. כמו בשבוע שעבר, שוב היא פתחה איטי ושקט, ומהטלוויזיה זה נשמע כמו גוש של זיוף. רק בהאזנה מאוחרת עם אוזניות, שומעים שהיא פשוט שרה יפה ובשקט, עם הקול המיוחד שלה, שמתלעלע כל העת ומסלסל בטבעיות גם כשלא צריך.
הסלסולים הקטנים האלה, שטבועים בשירה של בראון, הם מה שעושים אותה למיוחדת כל כך, הם גם מה שמונעים ממנה לשיר ביציבות. אבל מי צריך יציבות כשמולנו עולה וצומחת לה זהבה בן קטנה. לא שאלתי את אייל גולן, אבל נדמה לי שיערה מזכירה לו בצורת השירה שלה את נסרין קדרי. מה שיפה אצל בראון הוא שהיא בלתי צפויה ובלתי משויפת. תוך כדי השיר היא פתאום נותנת איזה מאהוול, פותחת לשנייה את הקול וסוגרת, לא שרה אחיד. זה מתעתע, כי קסם הוא עניין מתעתע. בבסיסה היא זמרת מוכשרת. אחרי שיעבדו איתה היא עשויה להפיל.
ציון: 8
ג'ורג' אבו שוקרא - Imagine
לג'ורג' אבו שוקרא הספיקו 50 השניות הראשונות, בית ופזמון, בהם שר באנגלית כמו זמר-מלאך, כדי לצלוח את האודישן הזה בצורה מספקת. אז הוא עבר לבית בערבית, וניסה להתאים את השפה לקצב. מי כמונו יודעים ששפות שמיות "מרובעות" כמו עברית וערבית, קצת קשה להן בתוך רוק שנולד באנגלית. אבל אבו שוקרא עמד גם בזה.
בפזמון השני הוא גלש שוב לאנגלית, וזה הספיק כדי שהמסך יעלה, מה שאיפשר לו לסלסל את סופי המשפטים כל כך חזק, שאפילו לובשי הג'ינסים באיראן כבר יודעים שאבו שוקרא מחיפה יודע לסלסל. אין ספק שהוא זמר מוכשר, סוג של חובי סטאר של המגזר, שנתן ביצוע יפה ומרשים מכל הבחינות, אבל עודף הסלסולים על האנגלית היה קצת בעוכריו. לא תמיד צריך להשוויץ עד הסוף בכל מה שאתה יודע.
ציון: 9
נוי פדלון - "אחרי עשרים שנה"
צדק רני, נוי פדלון מזכירה זמרות גדולות מהעבר, אבל הרפרנס העיקרי אליה הוא לא אילנית ולא שושנה דמארי ז"ל, כי אם רוחמה רז, שאייל גולן מכיר היטב את "חלומות" שלה. לפדלון יש את העדינות, הרכות והדיוק ואת צבע הקול שמאפיינים את שירתה של רז. אהבתי אצלה במיוחד את הנימה המסלסלת שמוטמעת בה. אולי אנחנו חיים בעידן שבו כבר אי אפשר לשיר שמוליק קראוס מבלי שלביצוע יתגנב גם משהו מאהובה עוזרי הצעירה.
אייל גולן טען שנוי פדלון נשמעה כמו זמרת טקסים, צביקה הדר קרא לה מיושנת. היא כאמור מושפעת מזמרות הנוסטלגיה של "ארבע אחר הצהרים", אבל היא שרה כזמרת צעירה, שמבצעת את השיר היפה הזה בערב משירי קראוס בפסטיבל כלשהו, או במופע לזכרו בקאמרי. כל הכבוד לפדלון, שבגילה הצעיר היא מחוברת כך לקלאסיקות ישראליות - באודישן היא שרה את "היא יושבה לחלון" של ביאליק-גבריאלוב-איינשטיין. אני בטוח שנשמע ממנה בעתיד גם ניגונים שנטמעו בה מהסבא. סחתיין.
ציון: 9