זאב טננבוים, סולן ומנהיג להקת הדת' מטאל "Salem", הוא גיבור הילדות הישראלי שלי, המוזיקאי שבעיניי סימל (ומסמל עדיין) את כל מה שאומרות מילים כמו "רוקנ'רול" ו"מטאל". הלהקה שלו החלה את דרכה כשאני הייתי עולל בן שנה, אי שם בשנת 1985. הם החלו לבנות את ז'אנר הדת' מטאל ולהיות חלוצי המטאל הקיצוני, לא רק בארץ, אלא בעולם כולו. המוזיקה האוונגרדית שלהם הפכה במרוצת השנים ליסוד ממנו צמח ז'אנר הדת' מטאל.
>> לכל כתבות הפרוייקט "אתה רוקר חיי"
במשך כמעט 30 שנה של פעילות, "Salem" היו הרבה יותר מלהקה של "סתם רעש", התכנים שבחרו להתעמק בהם כללו חומרים חשובים, שלא נהוג לדבר עליהם הרבה במוזיקה, נכון לאותה תקופה. עם המטאל הם העבירו מסרים חינוכיים למעריצים, והתעסקו בגאווה הישראלית וזיכרון המורשת היהודית, כשהקדישו אלבומים שלמים לזכר קורבנות השואה. מאוחר יותר התמקדו במציאות הישראלית הכואבת בצל הפיגועים של שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים.
גם גרסאות הכיסוי ש"Salem" בחרו להקליט היו יוצאות דופן, ונבעו מה"אני מאמין" שלהם. באלבום "קדיש" ביצעו גרסה קורעת לב לשיר השואה של מרדכי גבירטיג "העיירה בוערת", ובאלבומם "Collective Demise" משנת 2002 הם מכסים את "אל תסתר", שיר הלקוח מספר תהילים. טננבוים וחבריו אף משתמשים בדגל ישראל כאחד מסמלי הזיהוי של הלהקה. הדגל מככב על הבמה בהופעות, בחולצות שהם מוכרים ובמרצ'נדייז נוספים.
אל "Salem" נחשפתי לראשונה דרך אחי שהביא הביתה את הקלטת של האלבום "קדיש". דרך הקיר המשותף לנו שמעתי את הצרחות של טננבוים, מלוות בגיטרות מנסרות, עם צליל יותר כבד מכל מה ששמעתי עד לאותו היום. כבר זממתי על הקלטת ושמעתי אותה עשרות פעמים אצלי. אל תגלו לאח שלי, אבל היא שמורה עד היום באוסף המוזיקה הפרטי שלי.
זמן קצר אחר כך שמעתי ש-"Salem" חוזרים להופיע לאחר פגרה די ארוכה שלהם. בזמנו, הופעות מטאל היו מצרך נדיר, לא כמו היום שלהקות גדולות מחו"ל מבקרות כאן על בסיס קבוע. הופעה של "Salem" נחשבה אז לאירוע, הכולל מעין מפגש של כל סצנת המטאל המקומית, שכמו מתחייבת להגיע, מקטן ועד גדול. בעיקר בגלל המוזיקה, אבל גם כדי להכיר חברים חדשים שיש להם את אותה השריטה לדיסטורשן.
באותה הופעה, במועדון "זמן אמיתי", נחשפתי גם לוודקה הזולה ביותר, עם מיץ תפוזים זול עוד יותר, והתוצאה היא 40 אחוז צרבת, 50 אחוז כאב בטן ו-10 שיכרות. זה שהייתי רחוק מגיל השתייה החוקי, זה כבר סיפור אחר לגמרי. "זמן אמיתי" נראה כמו שמועדון רוק כבד נראה בשנות ה-90' - צלילי דיסטורשן רועמים מהדהדים בסאונד מחורבן וממלאים את החלל המעושן. מאות לבושי שחורים עם פירסינגים, חולצות שחורות ושיער ארוך, מטאליסטים ענקיים בעלי חזות מאיימת ופאנקיסטים שיושבים בחוץ על בקבוק טקילה ומריצים צחוקים על חשבון העוברים והשבים בלי לדפוק חשבון לאף אחד. הגעתי להמולה הזו כנער צעיר עם חולצה מודפסת של מטאליקה משוק הכרמל ומבט מתלהב בעיניים. ראיתי את האנרכיה, ופשוט הרגשתי בבית.
"Salem" עלו על הבמה, המועדון התמלא עוד יותר, והצטופף לאפס מקום. נדחקתי בין המעריצים המיוזעים לראות סוף סוף את גיבורי הגיטרות שאני שומע לבד בחדרי חדרים, אותה הלהקה שהחברים לכיתה לא מבינים מה הוא הרעש הזה שיוצא לי מאוזניות הדיסקמן. אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מאותו לילה הוא הטירוף במעגל הפוגו, שלא העזתי להתקרב אליו, כיוון שאוייש על ידי "טרולים" ובאדי בילדרים בגודל של מקרר. ההופעה היתה חגיגת מטאל הזויה שגרמה לי להתמכר סופת לז'אנר.
מאז לא הפסדתי שום הופעה של "Salem". הייתי נוסע אחריהם להופעות, לא משנה כמה הן רחוקות. במרוצת השנים גדלתי קצת והפכתי לאחד מאותם טרולי פוגו משתוללים, מהפסיכים שקופצים מהבמות כשאני לבוש בג'ינס קרוע וחולצה של "Salem". אפילו מצאתי את עצמי מזנק לקהל בקליפ שלהם. בזכות זאב טננבוים וחבריו ללהקה השריטה שלי למוזיקה הכבדה רק התעמקה עם השנים, והביאה אותי בעצם לכתוב את הטור הזה, שבו אני מסביר למה זאב טננבוים ו-"Salem" הם הרוקרים של חיי.