בעיני חמי רודנר הוא האח הבכור שמעולם לא היה לי. הוא גם אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם. ומעבר לחיבור האישי, שלמעשה כבר לא קיים בשבע השנים האחרונות - אני חושב שהוא רוקר אמיתי, משורר בחסד, מוזיקאי מוכשר, ויוצר גדול. חמי הוא למעשה ממשיך דרכו האמיתי של שלום חנוך, גם בכתיבה, גם ביחסים המורכבים שלו עם המושג "רוקנ'רול" ועם הפרסום, הקהל והתקשורת, וגם כאמן מופיע. הדמות הרזה, הפנים שכבר ראו הכל, הקול החזק, הפה הגדול, ובעיקר האומץ לומר דברים שאחרים לעולם לא יעזו לכתוב.

>> לכל כתבות הפרוייקט "אתה רוקר חיי"

רשימת השירים הפוליטיים (והחברתיים) שיצר היא תעודת כבוד: "אחד אלוהים", "אמריקה קרובה", "זוהי סדום", "ישראליאנה", "משיח קרטון", "דרך כוונת רובה", "ישראבלוז", "כוכב חדש", "חיים טובים", "הרוב הדומם", "אני במצב". הוא גם היה השופר הרוקנ'רולי של דור שחיפש שמישהו ישים לו מילים בפה, בשירים כמו "מה שעובר עלי", "מישהו שומע אותי", "השמיים הגבול", "הביאו את הסתיו", "נפלת חזק", "ציפור גן עדן" ו"מסמרים חלודים".



שירי היחסים עם נשים שלו נעים בין המורכב והלירי ("מלנכוליה אהובתי", "העצב שלה"), לפשוט והיפה ("גאולה", "רק בשביל לקבל חיבוק"), מהנפתל ("לבן בחלום שחור", "ונוס בטרנינג", "זמן סוכר"), לנואש ("קראתי את מכתבך") ועד לשיא הכנות ("בואי ניפרד", "לאן לאן"), מהסקסי ("בתוך התחתונים") לעוקצני ("היא לא יודעת לשתות"). שירי החברות שלו נפלאים ("גלגל את החלום", "כולם רוצים חבר"), ואפילו הנוסטלגיה הכמו-חנוכית לקיבוץ ("זה אותו הקיץ"), וההתבגרות הסופית ("זמן אסיף") מענגות.

ויש את השירים האלה, שרק הוא יכול לעשות, כי הוא אמן משכמו ומעלה, כמו "הייתי אור", "אולי בכל זאת סאלי", "כל אחד והבוב שלו", "לזרום עם הרוח", "מכונת השירים הגדולה", "אימפריות נופלות לאט" (קאבר לדן תורן), "יפה כמו מנגינה", "שוב לא יהיה לי רגע" ו"לילה בלי טיפה של דלק".

מעבר לשירים, הוא הוביל את "איפה הילד", אחת מלהקות הרוק הטובות שהיו בארץ, שנמצאת בטופ 10 (אם לא בטופ 5) של כל חובב רוק ישראלי. להקה שהטביעה חותם, שעשתה רוק לא כי זה כיף, אלא כדי להגיד משהו, לייצג הלך רוח, להוביל קהל. "להקה היא אישה קשה", הוא כתב ב"אין רוקנ'רול בעברית" (שיר שרבים לא הבינו עד הסוף). אבל למרות הפרידה מאותה אישה קשה, הם חזרו להיות "איפה הילד?". כי כמו שהוא עצמו אמר לי לא פעם: "להקות האמיתיות לא מתפרקות אף פעם, מקסימום לוקחות הפסקה של כמה שנים".

ואסור לשכוח - ולמרות שלא רבים שמים לב - הוא אחלה בסיסט. קשה להיות גם בסיסט, גם זמר וגם פרפורמר, אבל חמי הוא פרפורמר אלוף. ראיתי אותו רוקד כמו שמעטים הסולנים שמסוגלים. ראיתי אותו מניע ישבנים עם קולגות, כמו שרואים בסרטים על רוקרים מחו"ל. ראיתי אותו משתולל על הבמה כאילו הוא צעיר ב-15 שנה מגילו האמיתי. עוד נגיע לזה.

מחוץ ולצד המוזיקה חמי הוא אדם נפלא, נדיר. והדברים האלה לא נכתבים בגלל שלפני עשור שנים היינו חברים. חשבתי שהוא נהדר עוד לפני שהכרתי אותו. ההיכרות האישית פתחה בפני דלתות לאישיות מיוחדת, ורק הגבירה את ההערכה הגדולה שיש לי כלפיו. אחריה באה גם רעות, ידידות בין חברים, בין שני אנשים, קיבוצניקים בעיר הגדולה, אוהבי מוזיקה, בין מישהו שבא ללמוד ולתעד, לבין השני שנהנה להדריך.

הכרנו, צחוק הגורל, דרך הרשת, בפורום מוזיקה. הוא קלט שאני בעניינים, וביקש את הטלפון שלי. דיברנו. התרגשתי. הוא הציע שאאזין לאלבום הבכורה של אסף ארליך שהפיק. ולא אשכח לעולם איך הוא דפק אצלי בדלת הדירה השכורה, ברחוב של אריק איינשטיין, והביא לי את הדיסק במו ידיו. כמעט נחנקתי. חמי רודנר, האגדה משינקין, מלך הרוקסן, הנסיך של פסטיבל ערד, הרוקר עם הפה הגדול מגבעת ברנר, שהערצתי כנער בן 17 שחרש על "זמן סוכר", אצלי בחדר השכור בלב תל אביב. מביא לי דיסק. ומה בסך הכל הייתי אז? כתב צעיר ומובטל שחיפש את עצמו בין הפרילנד של סרגיי לבארבי של שאול. הוא היה חסר גינונים, הכי בגובה העיניים, הכי לא בפוזה, והכי נדיב. הוא זכר היטב שגם הוא התחיל את הדרך שלו בתל אביב בחדרון שכור וקטנטן. הוא זכר היטב שגדל בקיבוץ. הוא ידע היטב שהמפורסמות שלו היא רק פועל יוצא של העיסוק שלו כמוזיקאי וזמר.

השנה היתה 2002 אם אני זוכר נכון. האלבום שלו "מלנכוליה אהובתי" ראה אור, והמשיך את ההצלחה של התקליט "גאולה", אלבום הסולו הראשון שלו משנת אלפיים, שלמשך תקופה של שנתיים-שלוש החזיר אותו למעמד של "כוכבות" מחודשת. אבל אותה "כוכבות", שהוא עצמו סלד ממנה ולא האמין בה, היתה קיימת בעיקר בראשם של אלה ששוקלים את משקלו של אדם לפי מידת ההצלחה והמפורסמות שלו. וחמי, הוא הרי כתב "אין רוקנ'רול בעברית", והתייחס קודם כל לתהילה מזוייפת ולחיי זוהר שקיימים רק במדורי הרכילות. לכן הוא קרא לזה, ובצדק, "כוכבות דה לה שמאטע". "טובות ההנאה" שיצאו לו מאותה "כוכבות" הסתכמו, מקסימום, באיזה דרינק או קינוח על חשבון הבית במסעדה.

התמזל מזלי לראות אותו בחייו האישיים, וגיליתי אדם מן היישוב, בן אנוש, שחי עם הרגליים על הקרקע. עם מעלות וחולשות, יתרונות וחסרונות, שצוחק וכועס, ואוהב ורב, ומטפח ושומר מרחק, אדם יצירתי ויצרי, אינטליגנט ורגיש, אחד החכמים והנבונים ביותר שפגשתי בחיי, אוטודידקט מדהים, שלא מפסיק להעשיר את עולמו ועולם הסובבים אותו, לקרוא ספרים, לצפות בסרטים, לשמוע מוזיקה, להתעניין בשירה, ואף נהנה מתאטרון, מחול ואמנות. תוך כדי שהוא מנהל את הקריירה שלו. הוא היה אז, למשל, בתקופה האלתרמנית שלו, והלחין את "ירח על כידון הברוש" ו"פגישה לאין קץ", הקליט את "האם השלישית", והושפע ממנו בכתיבה ("הרוב הדומם/קין"), וכבר התעניין בשלמה קרליבך, אברהם פריד ומוזיקה חסידית. אז נבטו אצלו הניצנים שהובילו כעשור אחר כך לעיסוק ביידיש, לשיר על סבו, למופע עם הוריו.

ובעיקר גיליתי אדם חי, חי הרבה יותר מאנשים שהיו צעירים ממנו בעשור ויותר. באוקטובר הקרוב הוא יהיה בן 50, אז הוא היה בן 39, ותמיד הוא נראה צעיר בעשור לפחות מגילו האמיתי. כי ככה זה אצל רוקרים, ממיק ג'אגר ועד ירמי קפלן. האנרגיות שלו היו לפעמים מדהימות. הוא היה מסוגל לחזור מהופעה בגליל בשתיים בלילה ולמחרת בתשע בבוקר להתייצב באולפן או בחדר חזרות, חרוץ וממושמע כמו רק מי שיודע שההצלחה שלו תלויה בעיקר בו ובעבודה הקשה שהוא משקיע במוזיקה שלו.

כבר אז הוא החל ליזום פרויקטים והופעות עם אמנים אחרים, שהוא עצמו הפיק מוזיקלית. בשנה הראשונה של פסטיבל "קוקה קולה" בניצנים הוא חרך את הבמה עם ירמי קפלן במופע משותף (שכלל קאברים בלתי נשכחים ל"Jumping Jack Flash" ו-"Satisfaction" של הסטונז, ול-"Touch Me" של הדורז). בשנה השניה הוא כבר עלה עם נבחרת שכללה את יהלי סובול, דנה ברגר, שחר אבן צור, ערן צור וקורין אלאל. לימים קיבל השיתוף הזה את הכינוי "חמיאדה", כלומר מופע מרובה משתתפים מתחלפים (מברי סחרוף ועד אסף אמדורסקי, למשל), עם הלהיטים הגדולים של כל אחד - בונבוניירה אמיתית להופעות קנויות מראש מול ועדי עובדים.

כשהקשר בינינו הלך והתהדק, הוא בדיוק יצא אז לסיבוב ההופעות של "מלנכוליה אהובתי", ובמקביל התחיל לעבוד על אלבום סולו שלישי. לא יודע למה, אבל הוא הציע שאתעד את ההופעות והקלטות האלבום. הסכמתי מיד. לא היה לי מושג איך עושים סרט, אבל מה היה לי להפסיד. שנה שלמה הסתובבתי לו "בין הרגליים", נוסע איתו לכל מיני מקומות, מצלם, מתעד, מנסה ללכוד את הרגע, מראיין אותו. צילמתי גם בחדרי חזרות, אולפנים, הקלטות. הכרתי את הנגנים, את טכנאי הסאונד, השתדלתי להפריע כמה שפחות וללמוד כמה שיותר. סרט לא יצא מזה. גם האלבום לא ממש הצליח, אבל אני הרווחתי חבר (גם אם לא דיברנו משהו כמו חמש שנים, נכון להיום), ובעיקר למדתי המון על איך נראה הרוק הישראלי מקרוב, ממרחק של מטר. איך נראים חייו של רוקר שפוי. איך עובדים האנשים שמסביבו. איך בוחרים שירים, איך יוצרים מוזיקה. איך עושים תקליט.

"הביוגרף שלי", הוא היה קורא לי בצחוק, כשהייתי מזכיר לו פרטים על עצמו ועל "איפה הילד?" שהוא כבר הספיק לשכוח. וזה היה נדיר. כי לו יש זיכרון מעולה. ויש לו גם חוש הומור אדיר, שחלק מהאנשים לא תמיד מבינים. הוא נהנה לצחוק על עצמו ועל אחרים, נהנה לתעתע לפעמים, לא תמיד להיות מובן, לא תמיד ברור ונגיש. וזה חלק מהקסם שלו. חלק נוסף מהקסם הוא החברות כערך. כשהייתי חולה ובודד בעיר הגדולה הבן אדם הביא לי הביתה קערה עם מרק עוף שהכין בעצמו.

תוך כדי הצילומים ביליתי איתו כמויות אדירות של זמן. שעות היינו מדברים, ראינו סרטים, הסתובבנו בלילות, הלכנו יחד להופעות של אחרים, יצאנו לשתות (כן, בפרילנד), ריכלנו, עשינו חיים, וכמובן שגם רבנו. איך אפשר שלא. יכולתי לכתוב ספר מכל מה שעברנו יחד באותה השנה. אבל זה באמת רק זכרון רחוק. כי היום, כשאני מסתכל אחורה, מה שבאמת נשאר, הוא הידע העצום והתובנות המרתקות שספגתי ממנו - במוזיקה, ברוק, בהיסטוריה שלהם, ביסודות הבסיסיים שלהם, בהבנה של איך הדברים עובדים באמת, בעולם האמיתי שנמצא מחוץ למסך ולמקלדת, באיך הדברים נראים מתוך חדר האמנים, מהבמה, מהואן של הנגנים.

מאז דרכינו נפרדו. אני עזבתי את העיר. התחתנו, הקמנו משפחות. אחת הפעמים האחרונות שפגשתי אותו היתה בחתונה שלי. הוא בא עם הגיטרה, ובכניסה לחופה שר לי ולאשתי את "גאולה". לא משנה כמה שנים יעברו, ואם אי פעם נחזור להיות קרובים כמו שהיינו (כנראה שלא), אני תמיד אראה בו אח גדול (במובן הישן והטוב של המילה).

>> לכל כתבות הפרוייקט "אתה רוקר חיי"