יצא לי להיות ב"צוותא" לפני שבועיים ולשבת פחות או יותר באותו מושב בשורה הראשונה משמאל, בו ישבתי כשצפיתי באופרת הרוק "מאמי" בשנת 1988. ואז עלה בי זיכרון דמותו האגדית של יוסי אלפנט ז"ל, שהתמזל מזלי, ואת רוב ההופעה הוא העביר ממש מולי. הייתי אז בן 12 (הוא היה בן 29) ואם יש באמת מושג כזה "רוקר חיי", אז אלפנט הוא ללא ספק האחד שלי.
>> לכל כתבות הפרוייקט "אתה רוקר חיי"
יוסי אלפנט היה מוזיקאי ורוקר כריזמטי שאי אפשר היה להוריד ממנו את העיניים. הוא ידע לעמוד על במה ולמגנט אליו את המבט, והיה גם על מה. עם טעם טוב בלבוש, הוא היה חריג בנוף הישראלי של הג'ינס והטי שירט. ואלפנט ידע להתלבש, עם החולצות הגזורות או המשובצות שלו, תספורות האייטיז, הזיפים, טבעות הכסף על האצבעות, משקפי השמש, הסיגריה ביד, או על קצה הגיטרה, ושתי הגיטרות שהיו רק לו - הסינטי החומה והרייקנבייקר 12 מיתרים השחורה.
כי עם כל הכבוד ללבוש ולסטייל, הוא קודם כל היה גיטריסט-על. גיטריסט מבריק עם סאונד מגובש משלו, עוד במיני-אלבום הראשון שהוציא ב-83' עם "סדר יום" ו"טריק מיפן". הוא ידע לנגן תפקידים מינימליסטיים וחכמים, והיה לו ברזומה דו-קרב גיטרה אחד בלתי נשכח עם אהוד בנאי בשיר "עיר מקלט", שנפתח עם הקריאה של בנאי - "לך אלפנט!".
יוסי אלפנט ידע רוקנ'רול והוא ידע להגיש רוקנ'רול. דרך שני שירים שהוא לא כתב אפשר להתרשם ולהבין באיזה מבצע גדול מדובר. הראשון הוא "שיר הפאב", מתוך אופרת הרוק "מאמי", שאלפנט היה שותף להפקה המוזיקלית שלה עם שפי ישי. ב"מאמי" אלפנט נדרש להיות לא רק גיטריסט, אלא גם שחקן, ובמסגרת התפקיד קיבל גם שיר סולו משלו, של בעל הפאב שמסדר למאמי (מזי כהן) עבודה ומדבר אליה בגסות ובגועל. הדוגמא השנייה היא השיר "ים אהבה", קאבר מפתיע בעברית ששוחרר לאחר מותו לקלאסיקה Sea Of Love"" בתרגומו של אהוד מנור ז"ל. אלפנט נותן שם ביצוע גדול וקורע לב באחד מהקאברים הישראלים המוצדקים שהוקלטו כאן.
עיקר גדולתו, וכנראה גוף העבודה המשמעותי ביותר שהוא השאיר, היה בתחום ההפקה המוזיקלית. אלפנט היה אחד המפיקים המבריקים שהיו פה, וחתום על שתי יצירות מופת שלנצח יככבו ברשימות כאלו ואחרות של האלבומים הטובים שנעשו ברוק הישראלי - "אהוד בנאי והפליטים" ו"שינויים בהרגלי הצריחה" של "החברים של נטאשה". היה לו חזון, סאונד משלו ואסתטיקה, ולא מעט פעמים מצאתי את עצמי מהרהר מה היה קורה לרוק הישראלי לו אלפנט היה נשאר בחיים, אילו אלבומי מופת הוא עוד היה מפיק.
"מיהם כל האנשים האלה שהבאת? תפסיקי לעודד תקרית. הבנתי שאני נמצא כאן כמו תחליף, תדהימי את עצמך מפה" ("שומר אריות")
אלפנט, לא היה רק מוזיקאי גדול, אלא גם איש של מילים עם סלנג ושפה משלו. בשיר "טריק מיפן" הוא היה פוליטי: "נעול בעניבה חותר עומד נשבע / מבטיח לבוחר דקה של דומייה" - הוא התייחס לראש הממשלה דאז מנחם בגין עם נאומיו מלאי הפאתוס, שגררו את המדינה לאבדון בלבנון, והמשפט "אין תחליף לטריק מיפן" – לכלכלת הבחירות של ארידור שסימם את העם עם מכשירי טלוויזיה ווידאו יפניים.
ב"רחוב 60" הוא מתייחס לצד האחורי של החיים, יפו כמו ניו יורק, עם שורת המחץ: "כתבה בטלוויזיה אפקטיבית כמו מזרק / שהשתמשו בו אלף פעמים, יותר הוא לא זורק". וכמו כל משורר רוק גם הוא עסק ברומנטיקה ומערכות יחסים עם שורות כמו "תיכנסי לחיי אפילו שיש גם אותה", ו"אני בשבילה חייתי, בשבילה אני מת, ב"איך כש..", מהמפורסמים בשיריו.
אני זוכר ונוצר כל רגע שזכיתי לראות את אלפנט על הבמה. את הפעם הראשונה בפארק הירקון 87', כש"הפליטים" חיממו את רמי קליינשטיין. הפעם השנייה ב"מאמי" בצוותא, והפעם ההיא כש"הפליטים" הופיעו עמוק לתוך הלילה בערב יום העצמאות 88' ב"פילבוקס" בחולון. ואני זוכר כשסיפרו לי שהוא מת.
יוסי אלפנט לא זכה להוציא את אלבום הסולו שלו בחייו. לאחר מותו, ובניצוחם של יואב שדמה וניצן זעירא, הושלם האלבום "אלפנט" מהסקיצות שהשאיר. כמה שנים אחר כך נוקזו רוב החומרים המוקלטים של אלפנט עם הקטעים שהוציא עוד בחייו ב"להקה רטורית" לאוסף הכפול "אלפנט". נמצאים שם: סדר יום, איך כש..., באים אותך לקחת, הלם כרך, סוזן, אבוד, שומר אריות ועוד, באסופת שירים מהמשובחות שיצאו בעברית.
ב-2008 הייתי מעורב ביצירת הסרט "חייב לזוז", ולמרות שהוא עוסק בעיקר באלבום הבכורה של "אהוד בנאי והפליטים" הוא היה עבורי מחווה ואולי הצדעה ליוסי אלפנט ז"ל.