אחרי שסיימה את השרות הצבאי, החליטה אימא שלי לנסות הוראה. ומאחר שהייתה בוגרת בית ספר חקלאי וחיל הנח"ל, היה טבעי שתהיה מורה לטבע. עם תחילת שנת הלימודים היא הגיעה לבית הספר בכרכור ונכנסה לכיתה. התלמידים פיהקו מולה, חיכו שהיא תתחיל להרצות להם, אבל במקום זה אימא שלי, שהייתה אז צעירונת בת 22, אמרה להם "בואו, הולכים" ויצאה איתם לטיול אל הגבעה הקרובה. כשהם שאלו "מה פתאום יוצאים מבית ספר", היא הסבירה שטבע צריך ללמוד בטבע. וכך על ראש גבעה לא גבוהה, היא למדה אותם הגדרת צמחים וזיהוי בעלי חיים.
>> לכל כתבות הפרוייקט "אתה רוקר חיי"
הקריירה של אימא שלי החזיקה מעמד רק שנה. אבל התלמידים מכיתות ג', ד' וה', זוכרים אותה עד היום. רק לאחרונה, באיזה אירוע, ניגשה אלי אישה נחמדה שהתעקשה לספר לי את כל הסיפור על שיעור הטבע "כדי שאדע" כדבריה "איזה קולית, ככה אתם אומרים את זה?, הייתה האימא שלך". באופן משונה, יצא גם שהכיתה הייתה מפוצצות סלבס. מוטי גלעדי, חנן יובל ושלום חנוך. וכך בפעם הראשונה שאמרו בבית שלנו את השם שלום חנוך, אימא שלי הוסיפה "אתה יודע שאני הייתי מורה שלו".
עברו מעט שנים עד שפגשתי אותו לראשונה. אחד מחברי הילדות שלי היה רן עפרון, שאימו מיה גדלה בית ליד בית עם אבא שלי בראש פינה. באחד החופשים שבו נסעתי לבקר אותו בפתח תקווה, גיליתי שבבית הוריו מתארחים גם האחות הקסומה ליהי ובעלה, שלום שהגיעו עם התינוקת מאיה לביקור מולדת. אני כמובן ידעתי מי זה שלום חנוך. בכל זאת הייתי הקורא מס' 1 של השבועון "להיטון" בחדרה. וגם הכרתי את שיריו באנגלית, שאחרי טיפוסם האיטי במצעד הפזמונים הלועזי עקבתי בעניין.
והתרגשתי מאוד כשהתברר שהוא אכן זוכר את אימא שלי. השנה הייתה בטח 1971. שלום היה אז בן 25. בבית של משפחת עפרון הייתה חצר פנימית קטנה, ואיכשהו הוא גם שר לנו כמה שירים, אחד היה השיר על "מאיה". אני מניח שאם אצטרך לבחור את חמשת רגעי התהילה של חיי, זה יהיה אחד מהם. מאותו רגע הבנתי ששלום הוא כמעט משפחה. ולקראת סוף התיכון כשהוא התחיל להופיע עם להקת "תמוז" וגם לבד, הייתי הולך ללא מעט הופעות שלו ותמיד גם מבקר מאחורי הקלעים כי אימא שלי אמרה ש"תלך ותגיד לו שלום, אל תתבייש. אם הוא לא יזכור אותך, ליהי בטוח תזכור אותך". וליהי, שעד היום אני מרגיש אליה כמו אל קרובת משפחה רחוקה, הייתה באמת תמיד מקבלת אותי בחיבוק גדול ומאור פנים ומזכירה לשלום מי אני.
מהאחורי קלעים האלה אני זוכר בעיקר את ההופעה של "תמוז" בגן שמואל. כשהקהל, שעוד לא ידע מה בדיוק עושים בהופעת רוק, ישב רוב הזמן בכסאות, וכל נסיון שלי ושל חברי מהכיתה לקום ולרקוד חוסל במהירות על ידי סדרני הקיבוץ. אני לא יודע אם חברי תמוז היו מבואסים מזה, אבל אני זוכר שהיה לי מאוד חשוב להגיד לו שנהנינו. בצבא כבר הייתי הולך לראות אותו בצוותא, ולפני שאני ממש הופך טרחן, רק אזכיר שראיתי את ההופעה המשותפת המיתולוגית שלו ושל אריק איינשטיין. זה היה באולם בחיפה, ולכולם היה ברור ששלום ברגע הזה בזמן, הרבה יותר כוכב, וכל פעם שהוא לקח פיקוד על ההופעה, האנרגיות טסו לשמים.
מה שאני מנסה בעצם לומר, זה ששלום חנוך הוא תבנית נוף ילדותי. גדלתי עליו. המוזיקה שלו נשמעה בכל תחנה בנעורים שלי. כשהפכתי לעיתונאי ואחר כך למבקר מוזיקה, והתחלתי להקשיב למוזיקה באופן רציני ומלומד, הבנתי את עומק הכשרון שלו. כולם מכירים בהקשר המוקדם שלו את השירים שכתב וביצע עם אריק איינשטיין, שהם באמת חסרי תקדים, גם בסטנדרטים בינלאומיים. בואו נזכיר רק את "אבשלום", "כמה טוב שבאת הביתה" ו"למה לי לקחת ללב" (בחירה כמעט אקראית). אבל כבר כשהיה חבר "השלושרים" עם בני אמדורסקי וחנן יובל הוא כתב שירים חסרי תקדים כמו "צרות טובות" ו"האוהבים את האביב", שלא לדבר על השירים האלמותיים שכתב אז לשולה חן, "אוריה החיתי" ו"איזידור".
נדמה לי שאין דרך להגזים בחשיבותו של שלום חנוך במעבר בשירי להקות צבאיות להולדת הרוק הישראלי, ובמקום המרכזי שיש לו בזרם הזה עד היום. ואין דרך להגזים ביופי של כתיבת השירים שלו והשירה שלו. הוא באמת ליגת-העל שלנו, אם לא למעלה מזה. אלא שהקריירה שלו ידעה לא מעט פיתולים. אחרי "אדם בתוך עצמו" כשחנוך הפך לרוקר נערץ, בא "חתונה לבנה". אני זוכר את ההופעה הראשונה בהיכל התרבות, כשהקהל מגיע לשמוע אלבום חדש שאף שיר ממנו לא הושמע עדין ברדיו, והתקליט עצמו יצא לחנויות בבוקר ההופעה. זאת הייתה אחת ההופעות המוזרות שהייתי בהן בחיים.
אחר כך שלום נהיה מלך ישראל, ובתקופת "מחכים למשיח", כולנו הערצנו אותו ממש כמו שמעריצים כוכב מחוץ לארץ, שיכול למלא את פארק הירקון. אחר כך באה התקופה של "רק בנאדם", ובעיקר של הרגעים שבהם הוא ולאי להב קצת הסתחררו מברוס ספרינגסטין. לי הייתה תחושה ששלום חנוך לא כל כך מתקשר עם הקהל שלו, שהוא מתנתק. אחרי הופעה שלו בקיסריה גם כתבתי את זה בעיתון. אני מניח שהוא לא אהב את זה. ובעצם עד היום, אני מרגיש קצת לא בנח, כאילו בתקופה ההיא בגדתי באליל נעוריי.
אחר כך שהוא חזר שוב להיות אינטימי מאז "הגלגול הזה", כמובן שחזרתי להתענג על שיריו, וגם הרביתי להחמיא לו, אבל האמת היא שמעולם לא הרגשתי שאני מצליח להעביר לו כמה המוזיקה שלו חשובה לי ואהובה עלי. יצא מכל מיני סיבות, שאף פעם לא ראיינתי אותו. לא בעיתון ולא בטלוויזיה. ובעצם אף פעם לא ניהלתי איתו במציאות את השיחה הזאת שאני מנהל איתו בראש כבר שנים. יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותו, וכל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לשמוע אותו מדבר עליהם. ואני מקווה שעוד יצא לנו לעשות את זה יום אחד.