האלבום החדש של מיגוס נקרא "Culture", שם שבעבור רוב האנשים עלול להישמע אירוני ביחס לתוכן האלבום אותו הוא מעטר. מה בדיוק תרבותי בשירים על סמים, בחורות וכסף? על פניו לא הרבה, אבל אם תשאלו את שלישיית הראפרים המצליחים מאטלנטה, מדובר בתרבות של ממש, אותה הם מייצגים בכבוד ואף נלחמים לשימורה.

קוואבו, טייק אוף ואופסט, שלושה קרובי משפחה מפרבר צפוני של אטלנטה שצמחו תחת חסותו של גוצ׳י מיין והיום מחזיקים בשיר הכי פופולרי בארה"ב, מייצגים כמה רמות של תרבות, או תת תרבויות. הראשונה היא תרבות הגנגסטה של אטלנטה: מבתי ה"טראפ האוס" ששימשו לממכר סמים/אולפני הקלטות והולידו את ז׳אנר הטראפ לעולם, דרך מועדוני החשפנות היוקרתיים וחיי הזוהר של העיר, שנקראת לא פעם בלאק הוליווד".

הרמה השנייה היא עמוקה ומוזיקלית יותר - והיא הפלואו המיגוסי. לכל ראפר בעולם יש את הפלואו שלו, זה חלק ממה שמגדיר אותו. אבל כשמיגוס הציגו את הפלואו הייחודי שלהם לעולם בשיר "Versace" ב-2013, על שלל צעקות הביניים והחריזה המתגלגלת, הם שינו את הפלואו של כמעט כל תעשיית ההיפ הופ האמריקאית ואולי אפילו העולמית. בכך, שלושת הראפרים הכביכול "בורים" הללו עשו מהפכה בהיפ הופ שלפניהם עשו ראפרים כמו ביגי וראקים. וזה בדיוק מה שהם באים להזכיר לכולנו באלבומם החדש והמצוין: אם אתה ראפר ב-2016, ששר - כמו כולם - על ביט של טראפ, סביר להניח שגם אתה מושפע מהמיגוס. הנה סנופ דוג מדגים את הפלואו המדובר:

"Bad and Boujee", הסינגל המוביל מתוך האלבום, הוא מופת של הסגנון המיגוסי - שיר שבו קריאות הביניים (adlibs בעגה מקצועית) זכירות בדיוק כמו הראפ עצמו (״Cookie!״) ומשתלבות איתו בסינרגיה מושלמת, והפלואו מספק את כל המלודיה שאין בביט המינימליסטי. אני מת על השיר הזה, בעיקר בגלל שתי המילים הראשונות שפותחות אותו - "raindrop, drop top" - שתי מילים שמיד מציירות לך רגע קולנועי של נסיעה לילית במכונית גג פתוח, עם טיפות גשם שנופלות על הראש. זה אולי עוד שיר על בחורות, סמים וכסף , אבל מיגוס גורמים להכול להישמע חדש ומסעיר, וגורמים למאזין להתנתק מהמציאות שלו ולחוש את עצמו אחד מהם. וזה כל הקסם של הגנגסטא ראפ הכיפי לדורותיו - לגרום לך להרגיש קצת גנגסטר בעצמך.

לאורך כל הקריירה שלהם, מיגוס לא דיברו על הרבה נושאים מלבד בחורות, סמים וכסף. זה תמיד על איך שיש להם מלא שטרות בכיס, תמיד על המחיר הטוב בו הם משיגים קוקאין (או השיגו כשעוד היו סוחרים), ותמיד על איך שהם זיינו את החברה שלך. מבחינת מיגוס, ואמני הטראפ באופן כללי, בחורות סמים וכסף (בואו פשוט נקרא לזה בס״כ בקיצור) זו התבנית, זו התמה הבסיסית שעליה מאלתרים, ממציאים מטאפורות ודימויים ומפגינים את כישורי הראפ שלך.

מיגוס ספציפית דווקא יודעים איך לשיר על נושאים מגוונים - באלבומם הקודם "Young Rich Nation" הם הרשימו אותי מאוד באופן שבו כל שיר עסק במשהו אחר - מסיפור על מרדף משטרתי ועד כמה מרגש זה לקבל כבוד מראפרים מבוגרים יותר. זה היה האלבום בו הבנתי שיש במיגוס יותר ממה שנדמה. וגם שירים מרגשים כמו "What Y'all Doin" הראו לי שיש להם גם יכולת להפגין רגשות ואפילו להעביר מסר רחמנא לצלן. אבל באופן בסיסי אפשר לומר שהם רוב הזמן נשארים על מסלול הבס״כ, איפה שהכי נוח להם.

אחת המעלות של "Culture" היא האופן שבו הוא מראה שגם לבס״כ יש גוונים שונים בתוכו, ואיך התבנית הפשוטה הזו יכול לשמש פלטפורמה לשלל הרהורים ורגשות שיש למיגוס על הלב. יש בס״כ מלודי ומהפנט כמו "T-Shirt", בס״כ מרקיד כמו בשיר "Get Right Witcha" שגורם לי לתנועות בלתי נשלטות, יש בס״כ אלים ולוחמני כמו בשיר "Deadz" עם טו צ׳יינז, יש בס״כ מלנכולי עם נקיפות מצפון כמו בשיר "What the Price" (כנראה אחד מהשירים המרגשים של מיגוס אי פעם), בס״כ לזיונים ("Kelly price" עם טראוויס סקוט) ובס״כ מתוק ורומנטי ("Out Yo Way").

כל אחד מהשירים האלה מדגיש צלע אחרת במשולש הזהב של הבס״כ, לעתים מטיל אור על המורכבות שלה ("Big on Big" שמדבר על זייפני עושר בתעשייה) ולעיתים סתם משעשע בצורה החדשנית והמצחיקה בה הוא עוסק בה (שוב, "Get Right Witcha", בו קוואבו מסביר לבחורה שהוא כבר חוזר אליה, רק שניה). כל קטע באלבום מעביר וייב שונה ועשוי לעילא, ומרגישים ששלושת הבני דודים נמצאים עמוק בתוך הזון שלהם, ואין דבר יותר כיפי מלשמוע אמן שנמצא בזון שלו. המיגוס הצליחו לשכלל את הנוסחה שלהם לכדי שלמות - כל הברה במקום, כל צעקה אקראית של ״סקוסקוווו״ או ״בררררפ״ נשמעת מתוכננת בקפידה. מומלץ לצפות בסרטון הקורע של אתר Genius שמאגד אתכל האדליבז הכי טובים באלבום לסרטון אחד.

"Culture" הוא אמנם אלבום מצוין, אבל הוא לא מגיע לאותם גבהים יצירתיים כמו באלבומים של טראביס סקוט או קנייה ווסט (למרות שגם אלה, כמו כולם, הושפעו מהמיגוס לא מעט) ולא מרגיש כמו יצירה שלמה שמספרת איזה סיפור - אלא יותר כמו אסופה של שירים מעולים שמשלימים זה את זה ברמת הוייב. יש בו גם כמה פילרים זניחים כמו "Brown Paper Bag" ו-"Slippery", שהם אמנם מעולים אבל קצת נשכחים לצד ההפצצות האחרות באלבום.

בסופו של דבר מיגוס הם עדיין שלושה פרחחים שעושים שירים בשביל השכונה, אבל ככאלה, הם כבר ביססו את עצמם סופית כאגדות היפ הופ אמיתיות, ו-"Culture" הוא תקיעת הדגל המנצחת בראש הגבעה. כולנו יודעים כבר מי הם המיגוס ולמה הם חשובים לתרבות, עכשיו יהיה כיף לראות לאן הם לוקחים את עצמם בשלב הבא - אני אישית מקווה לשמוע מהם יותר נושאים מגוונים. אבל גם אם הם יישארו בממלכת הבס״כ אני אהיה מרוצה. אם אני כבר נזרק לפנטזיות על בחורות, סמים וכסף, אז אני מעדיף לעשות את זה עם המיגוס. לסיום, לכל מי שבמקרה לא מכיר את המיגוס ותוהה אם הם באמת כאלה להיט, הנה הן מופיעים עם "Bad & Boujee" בניגריה (!):