1. אני לא אוהב לכתוב ביקורות שליליות. למען האמת, אני לא חושב שזה מתפקידי. כמובן שלפעמים אין ברירה, ואם ג׳יי זי יוציא (עוד) אלבום בינוני ומטה אני אהיה חייב לכתוב את זה. אבל באופן כללי אני חושב שתפקידי כמבקר הוא בעיקר להמליץ, לתת לאנשים מוזיקה טובה לשמוע או זווית חדשה על מוזיקה שהם כבר מכירים ואוהבים. זה לא אומר שאני מפרגן לכולם - פירגון הוא מחלה מסוכנת שעלולה לנוון אותך כליל. אם אני אפרגן לכל ראפר גרוע או אסלח לכל ראפר טוב שסרח, אז מה כבר הדעה שלי שווה? אבל בגדול, אני לא באתי לכאן כדי להשחיר, כמו שאומרים. באתי לעשות משהו שאני נהנה ממנו מאוד שזה לחפור על מוזיקה שאני אוהב, לא שונא.
2. רצה הגורל ובשבועיים האחרונים יצאו שני ריליסים של אמנים שמעניינים אותי, אם כי אני הציפיות שלי מהם די נמוכות. חששתי להצטרך לכתוב עליהם ולהוציא את הצד ההייטרי שבי, ובכל זאת, הייתי סקרן. התוצאה הייתה שאמנם לא הופתעתי ממש לטובה, אבל כן הצלחתי למצוא משהו יפה בכל אחד מהם, משהו ששווה לכתוב עליו (שהוא לא רשימה ארוכה, כיפית ומרושעת, על למה הם לא מספיק טובים בעיניי). הראשון הוא של אב-סול, חבר בלייבל TDE לצד סקולבוי קיו וקנדריק לאמאר, שעדיין לא הצליח לקפוץ לליגה של שני הקולגות. למרות שהיה אחת ההבטחות הגדולות בתחילת דרכו, איכשהו הוא איבד את הדרך עם אלבום בכורה מבולבל ונאלץ לשבת על הספסל בזמן שהאחרים מגיעים להישגים.
אב-סול הוא טיפוס מיוחד - הוא סבל ממחלה קשה בנעוריו, שגרמה לו לבעיות ראייה (הוא תמיד עם משקפי שמש), והשחירה את שפתיו - לכן הוא קורא לעצמו "The Black Lip Pastor״. וכמו סוג של קדוש מעונה או איוב, הוא גם תופס את נישת הנביא, הפילוסוף והמואר הרוחני של TDE. תוסיפו לזה חיבה יתרה למשחקי מילים מחוכמים והרבה מריחואנה וקיבלתם, על הנייר, ראפר ממש מגניב.
ובאמת, כששמעתי אותו לראשונה, אני חושב בשיר "Showin Love", עפתי עליו תוך שניה. אב סול נחשב לראפר של ראפרים, עם מטאפורות רב שכבתיות, חריזה מתקדמת ושאר פעלולים שחנונים של ראפ מאוד אוהבים. הקונספטים שלו תמיד עוסקים בחיים, מוות, דת, פוליטיקה, היסטוריה, קונספירציות, חייזרים ושאר עניינים ברומו של עולם, והוא מצליח לשלב אותם בשוויץ הרגיל של הבחורות, הסמים והכסף בצורה מרתקת, שמרקדת יפה בין הגבוה לנמוך.
"Control System", המיקסטייפ/אלבום הראשון שהוציא הצליח להביא אותו במיטבו, וקיבל אהבה גדולה מהמבקרים והמעריצים כאחד. אך האלבום השני, "These Days", שהיה אמור להיות שדרוג של הראשון, עם שורה של אורחים נוצצים (אם כי לא כל כך קשורים) כמו ריק רוס ולופה פיאסקו, הראה שלפעמים חוסר השקט והריכוז של אב-סול כיוצר יכול להיות בעוכריו, וכשהוא מנסה לייצר אופוס מונומנטלי כמו קנדריק או אפילו סקולבוי, הוא לא ממש מצליח, והתוצאה יצאה מבריקה לעיתים אבל בעיקר מקושקשת.
והנה, אחרי שנתיים של המתנה סבלנית (בערך) יצא ״Do What Thou Wilt״, או בקיצור DWTW, והנה אני ניגש אליו בזהירות של אדם שנכווה בעבר. נראה שבאלבום הזה אב סול מצא לעצמו מסלול של צלילים שהולם אותו יותר מהשעטנז המבולגן של "These Days…״. DWTW הוא אלבום אפל, מעושן ומסוחרר, שמהדהד טריפ הופ ניינטיזי (אפילו יש שם רפרנס לפורטיסהד) ומרגיש כמו יצירה אישית שמגיעה ממקום כואב באמת.
"Huey Knew THEN" מרגיש כמו החומרים המוקדמים שלו, עם סימפול פסיכדלי וחרוזים מבריקים שנורים כמו מכונת ירייה. "INvocation" הוא כנראה שיר שרק אב-סול יכול להוציא, מעין קרקס עקום שמספק קרקע פורייה לרעיונות המוזרים שלו. מומלץ מאוד להקשיב לאלבום עם 5 יחידות באנגלית, בגלל שהשפה שלו, הרפרנסים ומשחקי המילים משחקים בו תפקיד מרכזי ביותר, והביטים שבו הם מינוריים ולא לוקחים את תשומת הלב. לפעמים זה לא עובד, ובמקום ביט אווירתי ומעודן אנחנו פשוט מקבלים ביט חלש וחסר אופי. אבל כשזה עובד זה נשמע טוב.
לא חסרים פילרים באלבום ("Evil Genius", "Wifey vs Wi-fi"), ואין ספק שסול עדיין לא מגיע לגבהים של סקולבוי וקנדריק ברמת ראייה רחבה של יצירה. אבל עבור המעריצים שלו, שאולי גם התאכזבו מהאלבום הקודם, מדובר באלבום ראוי שמחזיר אותו לכיוון הנכון ונותן להם עוד מהאב-סול שבו הם התאהבו במקור.
3. האלבום השני שהחלטתי לבדוק הוא "4 Your Eyes Only”. של ג׳יי קול. אני לא חושב שיש בימינו ראפר יותר שנוי במחלוקת יותר מג׳יי קול. לא בגלל שהוא מייצר שירים עם מסרים בעייתיים או קיצוניים - להפך, קול הוא אחד מהאמנים הכי לא מסוכנים בהיפ הופ, בחור נחמד וצנוע שהגיע להצלחה ענקית מתוך כתיבה אינטימית ואישית על בעיות היום יום, עם קצת מחאה, קצת סול, וגיבוי מהמאסטר ג׳יי זי. ובכל זאת, עולם חובבי ההיפ הופ מתחלק לשניים - אלה שמתים עליו, ואלה שלא סובלים אותו.
אני לא אתפלא אם וויכוחים על ג׳יי קול הפרידו משפחות, הרסו חברויות ומערכות יחסים - הוא עד כדי כך מקטב, ואלה שבעדו נוטים להפוך אותו לקדוש, ואלה שנגדו מזלזלים בו בטירוף. ואם תנסה להתווכח עם מעריץ ג׳יי קול? דמך בראשך. אתה לא רק אויב ההיפ הופ, אתה גם אויב העם. האמת שזו חתיכת תופעה מעניינת. מה יש בו שכל כך מרגש אנשים מצד אחד וכל כך מעצבן אחרים מצד שני.
אני מודה שאני שייך יותר לקבוצה השניה, אם כי אני לא בז לו עד כדי כך - ברור לי שהוא מהטובים ואני סה״כ בעדו, אבל כן, יש לי בעיה איתו. על פניו הוא אמור להיות ראפר שאני ממש אמור לאהוב - הוא אינטליגנטי, מושפע מכל הדברים הנכונים, עם הפקות ג׳אזיות שנאמנות למקורות של ההיפ הופ, אין לו פוזה, יש לו פלואו ויש לו המון עומק במילים. ועדיין, לא שמעתי שיר אחד שלו שבאמת ריגש אותי. על כל שיר יכולתי להגיד שהביט נחמד, שהמילים סבבה, שהנושא טוב - אבל המרכיבים האלה אף פעם לא התחברו אצלי לשיר אחד שהוא באמת מעולה. בסופו של דבר, הכול אצלו כל כך ״נכון״, שזה קצת משעמם, ומתחת למעטפת האיכותית נמצא אמן סחי למדי שלרוב הולך על אמצע הדרך.
אלבומו הקודם ״Forest Hill Drive" יצר תקדים כשהגיע למקום השלישי במצעד המכירות השנתי (מאחורי ביונסה ודרייק בלבד) ללא אורחים - נתון מפתיע לנוכח העובדה שקול הוא עדיין לא כוכב פופ ברמה כל כך גבוהה. אבל הוא הגיע לשם בגלל שלמרות היותו אמן היפ הופ במהותו, יש בו משהו פופי וקל לעיכול הרבה יותר מראפרים ״איכותיים״ אחרים, ובטח יותר מפרחחי הטראפ של התקופה.
"4 Your Eyez Only” לא שכנע אותי שקול הוא יורשו של נאס, אבל הוא כן הטמיע בי את ההבנה שהוא לא פראייר כשזה מגיע להפקה, עיבודים ופזמונים - הוא יודע לייצר פזמונים המנוניים וקליטים לאללה, וההפקות שלו הדוקות ביותר. בנוסף, אין ספק שאחת התכונות החזקות של קול היא הכנות שלו - כשאתה מקשיב לו, אתה מאמין למה שאתה שומע - פילוסופיית החיים שלו, הביקורת החברתית והסיפור האישי (קול מקדיש שני שירים לבתו הטרייה) מועברים בשלמות, פרושים וכתובים במלאכת מחשבת אמיתית. אבל אז מגיע פזמון קיטשי כמו "Change" ומבאס את כל העסק. בזמן שהכול מרגיש נכון באלבום הזה, מעל הכול אופפת עננה של מין שמרנות אפורה. וזה בערך הקטע של "4 Your Eyez Only", שמשאיר את אותה תחושת האמביוולנטיות הנצחית לגבי ג׳יי קול.
מצאתי שני שירים שנשארו איתי מהאלבום - "Ville Mentality" הסוחף והנוגע ללב, ו"Immortal" עם הפזמון המנצח. אין ספק שקול הוא אמן טוב סה״כ, ותמיד יעניין אותי לשמוע מוזיקה חדשה שלו. הנה אחד הסינגלים שיצאו לקראת האלבום, שלא נכללו בתוכו - בו הוא יורד על דור ההיפסטר ראפרים החדשים.
4. לג׳יי קול יש חברים בדרום לעומת זאת ששווה לשים עליהם את האוזן Spillage Village, קולקטיב ראפרים מאטלנטה, הוציאו לאחרונה אלבום בשם "Bears Like This Too Much" (הקודמים היו "Bears Like This" ו-'Bears Like This Too") וקול מתארח בסינגל המוביל מתוכו. אם אתם מחפשים היפ הופ עדכני אבל עדיין עם נשמה ומוח, אני ממליץ לכם מאוד לבדוק אותם - במילותיו של חבר הם ״הפארסייד של אטלנטה״. ואכן, מי שמכיר את הפ׳אנקיות התזזיתית של הפארסייד המיתולוגיים יוכל לזהות אותה מתורגמת לשפת ההיפ הופ הדרומי של 2016, מה שבעצם יוצר גם תחושה של המשך להרכבים כמו הגודי מוב ואאוטקאסט. שימו לב גם ל"M.OM", השיר הטוב ביותר באלבום בעיניי.
ואם עוסקים כבר בשמות שהולכים לדעתי לעשות את 2017, שווה לדבר על Divine Council. ארבעת הראפרים הצעירים מוירג׳יניה מייצרים סאונד אלקטרוני חלומי וג׳אזי שיושב על תופים אגרסיביים, עם פלואו שנשמע עצל אבל בעצם מוזיקלי בטירוף. האי.פי שלהם "Council World" יצא כבר באוגוסט, אבל רק עכשיו יצא הקליפ המצויין ל״Decemba (Remix)" בו מתארח בוורס מדהים לא אחר מאשר אנדרה 3000, שגם ביים. עוד פנינה ממכרת מתוך הפרויקט היא "Can't Afford Me" שקשה שלא לנגן בלופים.