ברכת הכהן 04: יאנג ת'אג הוא הממזר החצוף ביותר בהיפ הופ
1. בכל פעם שיוצא סרט חדש של וודי אלן, אני יודע שהוא כנראה יהיה לא משהו, אבל הולך בכל זאת. אני לא בא בשביל סרט מעולה, אני בא בשביל סרט של וודי אלן - עם ההומור היבש, המשפחות הניו יורקיות האמידות ופסקול הג׳אז. למה אני מתחיל את טור ההיפ הופ שלי עם וודי אלן? כי הוא אייקון, והאייקוניות שלו - שהיא בעצם האישיות שלו - היא כבר חלק בלתי נפרד מכל יצירה חדשה שהוא יוציא, באופן שמאוד מזכיר את מושא הטור הנוכחי: קלבין ברודוס, המוכר ברבים כסנופ דוג. בדומה לוודי אלן, סנופ כבר שנים בעסק. בשונה מוודי אלן, סנופ הצליח להישאר רלוונטי לאורך כל השנים האלה. מאז שפרץ ב-1993 עם "Doggystyle" ובישר יחד עם ד״ר דרה על בואו של עידן הג׳י-פאנק, ועד היום, כשאין אדם בעולם (מלבד כמה שבטים באמזונס אולי) שלא יודע מי הוא. בעיני רבים, דמותו של סנופ דוג היא האבטיפוס של ראפר - עם הג׳וינט, הבחורות, המכוניות הקופצות והעבר הפלילי (המשפט המתוקשר שעבר כשהואשם ברצח ב-1994 נחשב לאחד הסמלים המובהקים ביותר לפרסונת האמן/עבריין שעומדת בבסיס הסטריאוטיפ הראפרי). סנופ הוא כבר מזמן לא רק מוזיקאי - הוא שחקן ובמאי קולנוע, כוכב טלוויזיה, מתארח סדרתי בטוק שואוז, במאי פורנו (כן כן גם זה קרה), מאמן קבוצת נוער בפוטבול, אב לשלושה, בעל רשת ענפה של מרצ׳נדייז ואפילו קול באפליקציית GPS. בגיל 43, סנופ יושב חזק בפסגת האולימפוס לא רק של הראפ אלא של התרבות הפופולרית כולה.
2. להיות אייקון היפ הופ בן 43 זו משימה מאתגרת. עבור רבים בז׳אנר הסופר צעיר הזה מדובר בשטח לא ממופה. בתעשייה שמובלת על ידי בני 18, אמן בסדר הגודל של סנופ צריך למצוא דרך להישאר רלוונטי ומחובר מצד אחד, אך מבלי להתבזות מצד שני. סנופ דוג הוא מהבודדים שמצליחים ללכת בעדינות על הקו הדק בין בגרות לנעורים שהופך דוד רגיל לדוד מגניב (אין פלא שכיום הוא מציג את עצמו פעמים רבות כ"Uncle Snoop"). גם אם זה מוביל אותו למקומות מוזרים לפעמים - המעבר לרגאיי בשנה שעברה ושינוי השם ל-Snoop Lion למשל - סנופ תמיד נשאר דינאמי ומשתנה ואף פעם לא קופא על שמריו. הסיבה שסנופ יושב כל כך טוב על כל טראק שרק תזרוק לו - מהאחרון של קנדריק לאמאר ועד לשיר עם דיוויד גואטה - היא לא רק הסגנון החלקלק והקול העמוק שלו, אלא גם האהבה האמיתית שלו למוזיקה על כל גווניה. כבר באלבום הראשון סנופ היה מודע טוב מאוד לשורשים המוזיקליים מהם הוא צמח ודאג תמיד לתת כבוד לגדולים - בין אם זה דרך אירוח של ג׳ורג׳ קלינטון או שיתוף פעולה עם צ׳ארלי וילסון מה-Gap Band האגדיים. היום הוא עושה את זה בתוכנית האינטרנט שלו GGN News שמשודרת ביוטיוב, ובה הוא יושב מול שולחן מלא במוצרי סנופ דוג (נעלי בית סנופ דוג, ניירות גלגול סנופ דוג ועוד) ומארח שלל דמויות מעולם ההיפ הופ, המוזיקה, הקולנוע והטלוויזיה. בעיני זו אחת מתוכניות האירוח הטובות ביותר שרצות כיום - השיחה החופשית והקלילה שסנופ מייצר, יחד עם הג׳וינטים שהוא מעביר להם, גורמים למרואיינים להיפתח בצורה שהם לא יכולים במקום אחר. סנופ מארח ענקים כמו פיפטי סנט ו-RZA, אגדות כמו טיטו ג׳קסון וג׳ורג׳ קלינטון, וגם נותן את הבמה לראפרים חדשים ופחות מוכרים. ויש כמובן את הראיון עם סת׳ רוגן בו השניים מגלגלים ג׳וינט בצורת צלב. פרייסלס.
3. באחד מהפרקים אירח סנופ את פארל וויליאמס, שהולך ונעשה לאייקון בזכות עצמו. השניים מדברים על התהליך מאחורי יצירת "Drop It Like It's Hot", אחד מהלהיטים הגדולים שהיו לסנופ בקריירה. ברגע מסוים, סנופ אומר לפארל שהוא מת לחזור איתו לאולפן, ופארל אומר ״יאללה בוא נשים את זה על לוח הזמנים״. ובכן, נראה שהשניים היו רציניים, כי שנה וקצת אחרי, ממש השבוע, יצא "Bush", האלבום החדש של סנופ שכולו בהפקת פארל. ״זה יותר טוב מהאלבום שלי״ אמר פארל בראיון רדיו שעשה לא מזמן, ואפשר להבין אותו. לא בגלל שהאלבום יותר טוב (כי הוא לא), אלא בגלל שהוא מרגיש כמו המשך ישיר שלו, וטבעי שפארל ירגיש שהשיט החדש שלו עדיף על הקודם. כבר בסינגל הראשון "Peaches & Cream" אפשר לזהות את הקו הדיסקואי שפארל יושב עליו חזק בשנים האחרונות, והאלבום עצמו מרגיש כמו אלבום דיסקו של פארל בהגשת סנופ דוג - שמתפקד בעיקר כזמר ופחות כראפר. שזה לפעמים טוב, לפעמים רע, ובעיקר די חוזר על עצמו. לפני שארד עליו, אני חייב להגיד שהרגעים הטובים שלו מצדיקים את כל קיום הפרויקט. "California Roll", שיר אהבה ללוס אנג׳לס עם (פאקינג) סטיבי (פאקינג) וונדר, שפותח את האלבום, הוא פשוט מאסטרפיס. באמת, אין מילה אחרת. מבחינתי שרק השיר הזה ייצא ואני אשלם עליו מחיר מלא של אלבום. זה בדיוק השילוב המושלם בין הגאונות המלודית של וויליאמס להגשה החד פעמית של סנופ.
"This City", השיר שאחריו, מחזיר את ה״סנוווווווופ״ שאנחנו זוכרים מ"Drop It Like It's Hot", אך הפעם בצורת פזמון סולפולי וסוחף (פארל כנראה ממש אוהב את המילה ״סנופ״). ב-"So Many Pros" הפ׳אנק כל כך עמוק שאפשר לאבד שיווי משקל. "Edibles" מחזיר לרגע את פארל של 2002, ו-T.I נותן בית מעולה. בכל השירים האלה, אפשר להבין את החזון שעומד מאחורי הפרויקט - פארל, האיש שהחזיר את הגרוב והפ׳אנק לתוך ההיפ הופ והפופ, מתחבר עם סנופ דוג, האיש שהוא התגלמות הפ׳אנק בעצמו. מדובר בצעד טבעי עבור שניהם, שבאמת מתאימים זה לזה כמו כפפה. נדמה שסנופ, שכאמור בן 43, מנסה להכין את עצמו למעמד של זקן שבט הגרוב, זה ששומר על הגחלת ומעביר אותה לדור הבא - הוא מבין שהוא הג׳ורג׳ קלינטון של 2015. גם האלבום הקודם שלו, שהוציא עם המפיק הלוס אנג׳לסי דאם פ׳אנק, הוא כולו מסע בזמן לג׳י פ׳אנק של הניינטיז. לכן הוא מחליט ללכת עם פארל בכל הכוח עם חזון הדיסקו-אייטיז החללי שלו. בשיחה משותפת בין השניים שיצאה ליוטיוב יחד עם האלבום, הם מדברים על השיר "Signs" מ-2004, עוד להיט ענק שלהם שקירב אותם עמוק יותר לעולם הדיסקו והפ׳אנק. הניסיון שלהם לייצר מחדש את הקסם של הלהיט הזה הוא זה שעומד בעוכרו של האלבום, שבסופו של דבר מרגיש כמו אסופה של מלא גרסאות לאותו שיר. השירים שלא הזכרתי לעיל, ביניהם שת״פ עם גוון סטפאני ושת״פ עם ריק רוס וקנדריק לאמאר, הם סבבה כשלעצמם (למעט "Awake" שהוא פשוט גרוע) אבל כששומעים אותם ברצף, הפ׳אנק החללי מתחיל להישמע מונוטוני ומשעמם, ובדיוק כשאתה חושב שהנה מגיע בית קולי של סנופ כדי להציל את המצב, הוא נכנס עם עוד איזה הוק מלודי כשברקע מעוואלים של צ׳ארלי וילסון. משהו מרגיש מעט קר באלבום הזה, כל שיר מתחיל באותה צורה (שיטת הפתיחה הידועה של פארל) ונגמר במין פייד אאוט לא ברור, כאילו לא הושקעה מחשבה באלבום כיצירה כוללת שצריכה שיהיו לה עליות וירידות, חיבורים בין שירים וצבעים מגוונים, אלא פשוט זרקו שירים לתיקייה. ובכל זאת, אין מה לכעוס על סנופ. כאמור, השירים הטובים באלבום הזה הם באמת מאוד טובים, ותכלס סנופ מעולם לא היה אמן של אלבומים גדולים. הוא פשוט מחפש תמיד מטרה חדשה לפגוע בה, והחיפוש הזה יותר חשוב מאם הוא פוגע בה הוא לא. סנופ דוג הוא אמן מהסוג המשובח ביותר - כזה שתמיד נשאר סקרן. וסקרנות, כידוע, הורגת רק חתולים.
4. המלצה לסיום: בזמן שסנופ ממשיך לשחק באולימפוס, ה-Hood ממשיכה לייצר כוכבים חדשים. אתם חייבים לראות (עד הסוף!) את הקליפ החדש של וינס סטייפלס: