1. אז אחרי ביקור עם האישה והילדה, הטבלה מתוקשרת בכנסייה הארמנית, כמעט הופעה בעיר העתיקה ואינספור אייטמים ופוסטים - קניה ווסט סוף סוף הגיע להופעה רשמית באצטדיון רמת גן. מסוג האירועים שגם בבוקר היום בו הם מתרחשים יש תחושה שיש עוד המון זמן עד שיקרו, ואולי בכלל יתבטלו, ולו רק בגלל התלישות שלהם מהמציאות - קניה ווסט בהופעה בישראל? ועוד באותו המקום בו דני ליטני קבע שיא נקודות בבאולינג? הזיה גמורה. אבל אז זה אשכרה קרה, ומה בדיוק קרה שם כולכם כבר יודעים מהביקורות והסטטוסים שהתפרסמו מאז - הוא הופיע לבד על הבמה כל הערב ועבר על מיטב הלהיטים שלו (והוכיח שיש לו באמת המון כאלה), היה סאונד סבבה ומטה, וכמובן כמו בכל מופע חו״לי גדול - ארגון כושל של ההפקה. אני אישית ממש נהניתי. קניה הרגיש משוחרר, תקשר טוב עם הקהל, נתן באמת המון מעצמו, המופע היה בנוי טוב וממש אהבתי את הקטע עם קיר הפנסים. אפילו את המוזיקה שהתנגנה לפני המופע - שילוב של מוזיקת אמביינט ומוזיקה קלאסית דרמטית, שהיה ברור שנוגנו בכוונה מלאה על ידי הצוות של קניה כדי להכניס לאווירה - אהבתי מאוד. קיוויתי/חששתי שהוא ייכנס לאיזה נאום אוטוטיון ארוך ויומרני על מצב המזרח התיכון, אבל קניה שמר על מקצועיות ולא עצר את השואו לרגע. היו כמובן גם חסרונות, רגעים מתים, זיופים ונפילת אנרגיה קלה באמצע המופע, אבל סה״כ באמת אין לי תלונות. לאנשים רבים לעומת זאת יש תלונות, ובביקורת זו אני אנסה להתייחס לכמה מהן - בראשן טענת ה״פלייבק״ הפופולרית - וגם לשפוך אור על דברים שלא דובר בהם כל כך.

 

קניה ווסט בישראל (צילום: אורית פניני)
צילום: אורית פניני

2. קודם כל בואו נדבר על הקהל. דבר ראשון, לא היה מספיק ממנו. האצטדיון היה רחוק מאוד מלהיות מפוצץ, ומה אני אגיד לכם, זה קצת מבאס. מבאס לחיות במדינה שבה להקות ניינטיז זניחות כמו K's Choice מפרקות את הבארבי או להקות חביבות אבל לא עד כדי כך ענקיות כמו Alt-J עושות סולד אאוט פעמיים רצוף (כבוד לנרנג׳ה!), ואמן בסדר הגודל של קניה ווסט לא מצליח למכור יותר מ-15,000 כרטיסים בלחץ. אבל זה מה יש ועם זה ננצח, ולמרות שלא היה מלא הייתה תחושה שכל מי שכן הגיע ממש רוצה להיות שם, והאנשים היו מגניבים יפים וחמודים בשלל גילאים וצבעים. הקהל בא להנות, וידע את המילים ללהיטים הגדולים. אבל רק ללהיטים הגדולים ואלה שאין בהם יותר מדי מילים מסובכות - היו רגעים שקניה הוריד את המוזיקה כדי שהקהל ישיר והבין מיד שאין לו פרטנר וזה היה קצת מביך. אבל לא נורא, בסוף ההופעה קניה טען שזה ״הקהל הכי טוב שהיה לו בטור״. יכול להיות שהוא אומר את זה לכולם, אבל יכול להיות גם שבשבילו, להופיע במקום כל כך רחוק ותלוש כמו ישראל, זה מרגש במיוחד. בשביל אמן כמו קניה, ישראל היא באותה הקטגוריה כמו קזחסטן או טורקיה - מקום קטן, שוק זניח וקצת מפגר שמפתיע שבכלל יש בו אנשים שמכירים אותו. לאמן רגיש כמו קניה ווסט זה באמת יכול לגעת ללב.

3. עכשיו בואו נדבר על השואו עצמו - קניה הופיע כשהוא עומד לגמרי לבד על הבמה, מגובה רק בדי ג׳יי שיש לו כמה סינתיסייזרים, גיטרה חשמלית וזמר ליווי. אנשים רבים התאכזבו לראות שאין להקה חיה, ואמנם יכול להיות שההופעה הייתה יותר מגניבה עם להקה חיה, אבל לבוא ולהגיד שקניה ווסט ״הופיע עם פלייבק״ זה מוגזם בעיני, ובעיקר נובע מחוסר הבנה של הפורמט. זה גם לא פייר - בניגוד לכריס בראון למשל, קניה אשכרה שר את כל המילים של כל השירים ומלבד זמר הליווי לא הייתה לו שום עזרה משום מקום, וזה לא קל. צריך להבין שמדובר בהופעת היפ הופ - הופעות היפ הופ, ברובן המוחץ לאורך ההיסטוריה, הן ללא להקה. לא מטעמי תקציב או עצלות - אלא בגלל שזוהי צורת האמנות. יש די ג׳יי שמנגן את הביטים עבור הראפר. הביט שנשמע באלבום הוא לא רפרנס עבור להקה שתעבד אותו ותתן בראש - הוא הדבר עצמו. הקהל רוצה לשמוע את הסימפולים, את התופים הדיגיטליים, את הסאונד המקורי של הקטע. ככה עשו את זה בניו יורק בשנות השמונים, וככה עושים את זה גם היום בהופעות ענק באצטדיונים בארצות הברית. הנה כמה ראיות:

4. גם כשראיתי את קניה ווסט וג׳יי זי בהופעה משותפת (ומושקעת ביותר) בסטייפלס סנטר בלוס אנג׳לס לפני כמה שנים זה היה ככה. נכון, קניה הגיע לפה עם הסט אפ של הופעות הפסטיבלים שלו (זו הדרך היחידה שבה אפשר להביא מופע כזה לארץ בלי להפסיד את המכנסיים), אבל דווקא הקטע של הביטים לא היה הבעיה. להיפך, הרבה פעמים הורגש שנעשו עריכות מיוחדות של הביטים עבור ההופעה והוכנסו כל מיני אלמנטים קטנים שלא נמצאים בגרסאות המקור. הופעות מהסוג הזה מסתמכות בעיקר על הכריזמה של הראפר, על התקשורת שלו עם הקהל. גם אני הרגשתי לפעמים שקניה קצת בודד שם על הבמה לבד, אבל רוב הזמן הוא החזיק את העניין יפה ואפילו שיתף אותנו קצת בתהליך העבודה שלו כשהוא שלף את מכשיר ה-MPC, מכונת הסימפולים והביטים המסורתית של ההיפ הופ, ונתן עליה ביצוע שאפילו כלל פאשלה קטנה (שהייתה מקסימה בעיני. בשביל מה לראות מופע לייב אם אין בו כמה פאשלות קטנות בשביל האקשן?) והזכיר לכולם שהוא מפיק ענק לא פחות משהוא מבצע.

 

קניה ווסט בישראל (צילום: אורית פניני)
צילום: אורית פניני

5. הדיון על להקות חיות בהופעות היפ הופ לא התחיל אתמול. אין ספק שמופע להקה הוא סוחף יותר. בטח עבור קהל רחב שרוצה לקבל חוויה על חושית. אבל אני חייב להגיד שכחובב היפ הופ יש בזה לפעמים גם משהו מבאס, כי אם העיבוד הוא לא משהו אז הלך כל הכיף. אני זוכר שבהופעה של לורין היל באמפי ברעננה, העיבודים היו כבר כל כך רחוקים מהמקור ומלאי משחקים שכבר לא היה ברור באיזה שיר מדובר. לשתי צורות ההופעה יש יתרונות וחסרונות. מצד אחד, תחושת ההיפ הופ הטהורה והסאונד המקורי וחסר התחליף של הביטים, עם הראפר שנותן את הכול עליהם. מצד שני, מופע סוחף עשיר ומוזיקלי בטירוף. הדוגמא הכי טובה להופעה עם די ג׳יי היא לדעתי דה לה סול - להקת האולד סקול הוותיקה (שבלעדי המהפכה האמנותית שהם עשו בהיפ הופ בתחילת שנות ה-90 לא היה היום קניה ווסט בכלל) שלא מפחדת להיות יצירתית גם כשמדובר רק בשני ראפרים ודי ג׳יי. כשהם מבצעים את השיר "Rock Co.Kane Flow", למשל, הקצב נעשה איטי עד שהם קופאים לגמרי על הבמה לדקות ארוכות, ומוציאים מהקהל מקסימום רעש בלי לזוז בכלל. ככה עושים את זה כשאין לך להקה.



מצד שני, מבט קצר בהופעה של ג׳יי זי והרוטס, מהתקופה בה יצא אלבום האנפלאגד המשותף שלהם, מראה את הכוח שבלהקת היפ הופ טובה וגדולה:

6. כיום כבר הרבה מהראפרים משלבים באיזושהי צורה בין השניים, מוסיפים לדי ג׳יי איזה נגן או שניים ומנסים לעבות את הביט בשכבות של מוזיקה חיה. ראפרים מפורסמים אחרים מופיעים עם פלייבק מלא לגמרי ולקהל האמריקאי בכלל לא אכפת. המופע של קניה היה לגמרי מהסוג הראשון - ביטים עם אלמנטים חיים עליהם, אבל עם נטייה יותר לטובת הביטים. ואני מסכים איתו. אי אפשר לקחת את התופים השמנים של "Mercy" ולהחליף אותם במתופף חי. זה יישמע על הפנים. אולי היה מקום לקצת מיקסים מיוחדים או יותר משחקים יותר יצירתיים עם הקהל, אבל סה״כ העובדה שקניה היה לבד על הבמה, רק הוא והמוזיקה, נתנה תחושה של אינטימיות לכל הסיפור. כאילו זה רק אנחנו והוא, עוברים על השירים שלו במערכת הסטריאו בבית ושרים ביחד. וזה היה כיף וגם נתן פן מאוד אישי למופע, שאולי היה נבלע אם קניה היה מביא איתו להקה גרנדיוזית. עבור הקהל הישראלי, ברור שעדיפה הופעת להקה - אין פה מסורת היפ הופ מושרשת ולקהל קשה יותר לעכל מופע שהוא רק די ג׳יי וראפר. מצד שני, אין פה מספיק אנשים שאוהבים היפ הופ כדי שמופע להקה גדול יהיה משתלם כלכלית. בקיצור, אנחנו בברוך. אבל אולי קניה, כמו שהוא נוטה לעשות רוב הזמן, הצליח ללמד את הקהל משהו חדש, ואולי הדור הצעיר (והחתיך) שהגיע להופעה אתמול יגדל להיות סובלני יותר לראפרים כשהם לא מגובים בנגנים, או לפחות להסתפק במועט שהמדינה הקזחסטנית שלנו מסוגלת להביא.