הרשו לי להתחיל בקלישאת היפ הופ - הטקסט הזה פונה לכל הליידיז שם בחוץ. הו, כמה שראפרים אוהבים לפנות לליידיז. הם יקדישו את השיר לכל הנשים שהם אוהבים, לאלו ששברו להם את הלב ואלו שהם רוצים לשבור את ליבן. הם יספרו איך הם אוהבים אתכן, שונאים אתכן, מכבדים אתכן, מחפצנים אתכן. הם יספרו על המפגשים שלהם איתכן, את זווית הראייה שלהם עליכן ולפעמים אפילו יספרו את סיפורכן. אולי גם תוכלו למצוא פה ושם נקודות הזדהות. אבל האם הם בכלל מקשיבים כשאתן תדברו עליהם? האם יש סיכוי קלוש שיקשיבו בכלל לראפרית שמספרת בעצמה על חייה? האם ההיפ הופ התבגר מספיק כדי לקבל דומיננטיות נשית?
השבוע התרחש רגע משמעותי בהיסטוריה המקוצרת של הפמיניזם בהיפ הופ, שיר סולו של ראפרית הצליח לטפס עד לפסגת מצעד הבילבורד. זוכרים כשהייתם צעירים והקליפ היפהפה עם העיר שמסתובבת כמו תקליט,"(Doo Wop (That Thing" של לורין היל, נטחן ב-MTV? זאת הייתה הפעם האחרונה שמאורע כזה קרה, לפני כמעט עשרים שנה. נסו רגע להיזכר בכל הראפריות שלא הצליחו להגיע להישג הזה בשני העשורים האחרונים - מיסי אליוט, ניקי מינאז', איגי אזליה, איב, אזיליה בנקס, אנג'ל הייז, ליל מאמא וזו רק רשימה חלקית. אף אחת מגיבורות המיקרופון לא הצליחה לשחזר את ההצלחה של לורין היל למעט אחת, קארדי בי. אבל מי זו לעזאזל ומה ההצלחה שלה אומרת על היחס של ההיפ היפ לנשים ב-2017?
לקארדי בי יש סטייל משלה, אין בזה ספק. היא חוצפנית, בעלת חוש הומור וקשוחה כאחד. היא המקבילה הנשית לדמות ההאסלר הכל כך אהובה על ראפרים שבאו מהרחוב, והמבטא הכבד שלה (תוצאה של גנים לטינים ושורשים עמוקים ברובע הברונקס הניו יורקי) בהחלט מצליח לשים אותה כקול שונה בהיפ הופ. אבל כל זה לא הצליח למנוע ממנה מליפול תחת אותה הקטגוריה שראינו מספיק פעמים עם ליל קים, צ'ראלי בולטימור או ניקי מינאז'. כולן ראפריות נהדרות, אבל גם כאלו שיצרו לעצמן דמות שמתבססת על מיניות מוגברת, תוקפנות כמעט גברית באופייה ואימוץ הכינוי "ביץ'" בתור סוג של דמות, ממש כשם שגנגסטר הפך לתואר שראוי להתגאות בו.
כמו שיגיד לכם כל סטודנט שנה א' למגדר, זו זכותן המלאה להשתמש במיניות שלהן כפי שהן רואות לנכון. קארדי בי לא הגיעה לדמות הזו במקרה. עוד לפני שכבשה את טבלת הלהיטים היא שרפה את הרשת בתור חשפנית ניו יורקרית עם מיליוני עוקבים באינסטגרם והפכה לכוכבת ריאלטי בסדרת הטראש "Love & Hip Hop: New York". היא מתייחסת לתקופתה כחשפנית באופן מעצים, כמשהו שעזר לה לצאת מתקופה רעה ולספק לה עצמאות פיננסית שאפשרה לה לממן זמן אולפן במטרה לפרוץ כמוזיקאית. קארדי הבטיחה לעצמה שעד גיל 25 הוא תעזוב את עבודתה ותעבור למשהו גדול יותר. בסוף היא עזבה כבר בגיל 23, ואחרי הלהיט "Bodak Yellow", שהגיע למקום הראשון כשבועיים לפני יום הולדתה ה-25, היא לא תצטרך שוב לרקוד על עמוד בחייה, אם רק תרצה.
זה שיר רברבנות אגרסיבי כמיטב מסורת ההיפ הופ. הראפרית השאילה את הפלאו מ-"No Flockin" של קודאק בלאק, שזכה למחווה בדמות שם השיר, כדי לדבר על כמה קשה היא עובדת, כמה כסף היא מרוויחה ואיך היא יותר טובה מכל האחרות, מי שהן לא יהיו. הקליפ שצולם בדובאי מציג גשם של יהלומים, מכוניות יוקרתיות וצ'יטה. אתם יודעים, שטויות של ראפרים. עם פזמון מדבק, ביט מקפיץ ואנרגיה שמתפוצצת מתוכו, מגיע לו להצליח, זה באמת אחלה של שיר. אבל כל האופטימיות הפמיניסטית לא יכולה להסתיר בעיה גדולה שהוא מייצג - תרבות ההיפ הופ תקועה בתסביך המדונה-זונה.
התסביך, כפי שהוגדר ע"י זיגמונד פרויד, מתייחס למצב שבו גבר לא מסוגל לראות אישה באופן שאינו דיכוטומי: או שהיא קדושה ולכן אין לראות בה יצור מיני, או שהיא זונה ולפיכך אין לראות בה דבר מלבד יצור מיני. הפסיכולוגים טוענים שהתסביך עשוי לגרום לאין אונות אצל גברים, אבל בהיפ הופ זה בעיקר מסרס מוזיקלית. הז'אנר מקבל בברכה את קארדי כיוון שהוא מצליח לתייק אותה בקלות בתור "הזונה", כמאמר פרוייד כמובן, מה שמשאיר לה מעט אופציות לעתיד: או לנסות לבצע את המעבר לזמרת פופ (ניקי מינאז' תספר לה שזה לא קל) או להמשיך לשחק את הדמות ולהישאר כלואה בין ציפיות הקהל לתדמית שבנתה לעצמה. זה כלא מאוד מתסכל, רק תשאלו את ליל' קים.
וישנו כמובן את הצד השני של התסביך - הראפרית הקדושה. בניגוד לקארדי, שהחלה לשחרר שירים בערך לפני שנתיים, ראפסודי עובדת כבר עשור. בשבוע שעבר יצא אלבומה הראשון בלייבל הענק רוק ניישן של ג'יי זי, במידה רבה בזכות הופעת האורח המהפנטת שלה בשיר "(Complexion (A Zulu Love" של קנדריק לאמר, שהופיע באלבום המופת שלו "To Pimp a Butterfly". אותה הופעת אורח הציגה לקהל המיינסטרים את הראפרית החכמה, המורכבת והמוכשרת להפליא, ואלבומה החדש "Laila's Wisdom", ששואב השראה מזה של קנדריק, בהחלט מגבה את התדמית. ראפסודי מספקת הצצה מרתקת לראשה של אישה שחורה בעידן שלא טוב להיות בו אישה או שחורה, על המודעות החברתית, הפמיניזם והרגישות שמשתמעים מכך. אם קארדי בי היא הליל קים, אז ראפסודי היא ללא ספק הלורין היל.
וכך גם ראפסודי נכנסת לתבנית שההיפ הופ מוכן לקבל. את יכולה להיות הבחורה שכל גבר רוצה להפוך לאישתו או הבחורה שכל הגבר רוצה להפוך למאהבת שלו. גרסת 2017 של האבטיפוסים האלו מרעננת יותר - כמו יינג ויאנג, בכל אחת יש קמצוץ מהשניה: קארדי בי מציגה במיניות שלה העצמה נשית בעוד שראפסודי לא פוחדת לדבר על המיניות שלה למרות שלא כמו סמל מין. על אף ששתיהן מייצגות שינוי מסויים שמתרחש, גם הן נקלעו למלכוד 22 של נשים בהיפ הופ.
גברים בראפ יכולים ללבוש אלף דמויות. הלוחם, המאהב, החכם, הסטלן, הליצן, הכוכב. שיט, הם אפילו יכולים להיות כולם יחדיו. לנשים, כרגיל, הרבה יותר קשה להתקבל במלוא המורכבות שלהן. אבל המהפכה מתקרבת. רק ארבעים שנים אחרי שנולד הז'אנר, נשים מתחילות לייצר לעצמן עוד מקומות בהיפ הופ, עוד דמויות שמותר להן להציג, עוד נושאים שהן מרשות לעצמן לדבר עליהם. או במילים אחרות, בין הלורין היל והליל קים מצליחות לקום יותר מיסי אליוט - זיקיות מוזיקליות שמצליחות לבטא את אלפי הזוויות השונות שההיפ הופ סירב לשמוע מנשים.
רק נסו להכניס לקופסה את הראפרית Leikeli47. היא מופיעה עם מסיכת סקי, מתחמקת מכל שאלות על הזהות, העבר או החיים האישיים שלה, ויוצרת מוזיקה מתוחכמת שאפשר לרקוד לצליליה עם השפעות אלקטרוניות. שילובי ארנ'בי מודרני ומקוריות ראויה להערצה. אלבומה השני "Wash & Set", שיצא בתחילת החודש, הוא רכבת הרים מוזיקלית שמטלטלת את המאזין בין הרפתקאות מוזיקליות לניסיוניות שמצדיקה את עצמה. היא בעיקר לא נשמעת כמו שום דבר או אף אחד ששמעתם, וזה מדהים. גם בשנת 2017, הז'אנר הגברי להחריד שהוא ההיפ הופ מתקשה לתת במה לנשים שלא מסתדרות אצלו בראש לשחור או לבן. אולי צריך עוד כמה ראפריות עם מסיכות סקי כדי לשבור את תקרת הזכוכית מצופת היהלומים הזו.