אני יודע בדיוק כמה זמן עבר מאז שניקי מינאז' הלהיבה אותי - שמונה שנים. ליתר דיוק, 7 שנים, 9 חודשים ו-26 ימים. לא הגניבה, לא הרקידה ולא הקפיצה - הלהיבה. התלהבות אמיתית שבאה רק כששומעים יצירה בשיאה, את הטופ של הטופ של מה שהאמן יכול לתת. כזו ששומעים שוב ושוב רק כדי לקלוט את כל הניואנסים ועדיין מתקשים להבין איך הדבר היפה הזה קרם עור וגידים. ככה הרגיש להאזין בפעם הראשונה לבית המיתולוגי שהיא תרמה לשיר "Monster" של קניה ווסט, אי אז ב-2010. ככה זה עדיין מרגיש, 7 שנים, 9 חודשים ו-26 ימים, אחרי שיצא לראשונה.
השבוע זה סוף סוף קרה שוב. ישבתי להאזין לאלבום הרביעי של מינאז', "Queen", בלי יותר מדי ציפיות. למוד אכזבות מהקריירה המזגזגת שלה, אפילו לא טרחתי לתפוס את הסינגלים שקדמו לו, ובעיקר חיכיתי לשמוע מה המתארחים אמינם וליל ויין הביאו לאולפן. אבל בשניה שהחל השיר השלישי, אחרי האירוח המעייף של אמינם ולפני המאכזב של ויין, האוזניים שלי נזקפו. את שאר האלבום לא שמעתי באותו היום, רק את "Barbie Dreams" - גרסתה של מינאז ל-"(Just Playing (Dreams" של ביגי. רצתי לקרוא את המילים, שלחתי הודעות נלהבות לחברים, צייצתי עליו בטוויטר ושמעתי אותו שוב ושוב ושוב. כבר שכחתי שניקי יכולה להלהיב אותי ככה.
די קל לקנות אותי בחידוש לשיר של ביגי, אבל קריאות ההתלהבות האותנטיות שלי לא נבעו מהעובדה שמינאז' נתנה כבוד לראפר המבריק זצ"ל, אלא מהאופן המרשים, המצחיק והמהנה שבו היא עשתה זאת. השיר המקורי פירט באופן קורע מצחוק על חלומותיו של ביגי לפגוש באופן אינטימי מאוד את זמרות הארנ'בי של תקופתו, לא חסך בציון שמות ותיאורים גרפיים שכנראה לא היו עוברים בעידן ה-MeToo. ההיפוך המגדרי של ניקי נותן לה מקום לצחוק על כל הראפרים החמים של התקופה (ברצינות, היא עוקצת שם יותר מ-20 ראפרים) ולהציג כתיבה חדה, חוש הומור היסטרי ובעיקר ראפ מעולה. קשה לעמוד בפני שורה כמו "דרייק שווה מאה מיליון, הוא כל הזמן קונה לי שיט/ אבל אני לא יודעת אם הכוס רטוב או אם הוא בוכה וכזה שיט".
לבסוף, כשהצלחתי לעבור את השיר ולהאזין לכל האלבום, ההתלהבות הכללית נרגעה במעט. ניקי עדיין לא יודעת איך ליצור אלבום שלם ואחיד ברמתו, היא שוב מעמיסה יתר על המידה בשירים, גם באורכם וגם בכמותם, ובסופו של דבר רק כ-40 אחוז מהאלבום, פלוס מינוס, נשאר בתודעה גם בסיומו. אבל מה שנשאר הפעם שווה את הכל. גם ב-2018 ראפריות חייבות להוכיח את עצמן פי כמה מראפרים, (כמו גיימריות והייטקיסטיות ומדעניות ועיתונאיות), וניקי יותר מעומדת בכבוד בלחץ. ברגעי השיא של האלבום (כמו הסינגל "Chun-Li") היא נשמעת חדה מתמיד, כותבת שנון וכריזמטית בטירוף, ממש כפי שכל מי ששמע את "Monster" רוצה לשמוע אותה. הבעיה היא, שעד עכשיו היא כמעט ולא עשתה זאת. למה בעצם? ובכן, בגלל החטא האהוב על ראפרים - מוזיקת פופ.
למינאז' יש תרגיל ווקאלי קטן ברוב השירים שלה. היא מבצעת שיר בקולה הפלסטיקי, המתקתק, ולפתע יורדת כמה אוקטבות וחושפת קול עמוק להפליא עם רמיזות למשהו מחוספס בהרבה מכפי שנחשף בהתחלה. זה דימוי נחמד לבעיה הגדולה ביותר שלה - ניקי מינאז' לא החליטה אם היא מוצר פופ או תוצר של תרבות ההיפ הופ, אם היא הפזמון נוטף הסוכר או הבית הבועט. כך נשארנו עם שירים כמו "Starships", להיטי פופ בינוניים במקרה הטוב, וקבלנו מפעם לפעם תזכורות לכישרון המבוזבז בקטעים כמו "Only". במקום להתמודד מול כוכבי היפ הופ כמו דרייק, ליל ויין ואמינם, מינאז' העדיפה לעמוד מול מיילי סיירוס, ג'סטין ביבר ואריאנה גרנדה.
הזליגה של מינאז' פגעה בה משני הצדדים - היא מעולם לא הצליחה להפוך לכוכבת הפופ הענקית שניסתה להיות ומעולם לא זכתה לכבוד שהיא רצתה כראפרית. ניחוש מושכל יגיד שהראפריות שנושפות בעורפה לכתר המלכה שלקחה לעצמה, ובמיוחד הצלחת הבזק של קארדי בי, הניעו אותה לשנס מותניים ולחזור לעשות ראפ כמו שהיא יכולה. אולי סתם נמאס לה שמשמיטים את שמה מרשימות הראפרים החזקים ביותר כיום. כך או כך, הבחירה לעשות אלבום שמציג ברובו את הצד הראפרי של ניקי השתלמה, גם אם לא באופן מוחלט. אבל היא לא היחידה שנפלה למלכודת הפופ.
השבוע סאבלימינל הוציא שיר חדש, סינגל מנותק מאלבומו האחרון "צבע לחיים", אבל כזה שממשיך את אותו הקו המוזיקלי שנקבע שם - פרווה. השיר, בעל השם הכללי "חופשי", מובל על ידי גיטרת אבי סינגולדה קלישאתית (בביצוע אבי סינגולדה), תופים רכים ונגיעה מזרחית קלה, לא מעצבנת, רגועה. אפילו הראפ שלו מבוצע באופן רפה, כמעט בלחישה. השיר, כמו רוב אלבומו הקודם, כולל פזמון קליט שנועד לתפוס לכם את האוזן כמעט מבלי שתשימו לב, בזמן שאתם מזמינים אייס קפה גדול בארומה. המסר הכללי על יציאה לחופש מחוויר לעומת המסרים הנוקבים שהובילו את קובי שמעוני בעברו, בין אם הסכמתם איתם או לא. ההתברגנות המוזיקלית הזו עוקרת מהשורש את הזהות הראפרית שהביאה את סאבלימינל למעמדו, הוא בוחר שוב ושוב לייצר להיטי פופ שמטשטשים את הייחוד שלו. זה לא חייב להיות ככה.
התפיסה המיושנת שגרסה כי כל ראפר חייב זמרת לפזמון כדי להצליח מתחילה להתפוגג. בארצות הברית זה כבר נוכח עם דור הראפרים הנוכחי, ובישראל מתחילים לראות זאת עם הראפרים שמצליחים כרגע מבלי להדביק באופן מלאכותי פזמון ורדרד. גם נצ'י וטונה, שהצליחו להביא סאונד של רוק ישראלי לתוך ההיפ הופ, לא נופלים לפזמונים מלאי סוכר שכאלה. הם עדיין מצליחים. דרייק הוא אולי היחיד שמצליח לאזן בין השניים בצורה מעוררת הערכה, אבל גם הוא יודע שהאיזון הזה עדין. מספיק להיט פופי אחד גדול מדי, ואנשים ישכחו שהוא ראפר. זה מה שקרה אחרי "Views", ולכן באלבום האחרון הוא יצר הפרדה בין הצד הלהיטי לצד הראפרי שמציג באופן דיכוטומי את פיצול האישיות המובנה הזה.
יש פופ-ראפ מעולה, הוא פשוט הפופ-ראפ שלא מנסה להישמע כמו שיר פופ עם בתי ראפ עליו, אלא כזה שמנסה להיות ראפ קומוניקטיבי. האלבום החדש של טראוויס סקוט, "Astroworld", מספק כמה וכמה שירים שכאלה לצד כמה בעיטות למוח. שמעו את הסינגל החדש "Stop Trying To Be God" (עם קיד קאדי, ג'יימס בלייק והמפוחית החלומית של סטיבי וונדר) שיכול בקלות להפוך לכוכב מפתיע בגלגלצ, או לחילופין את "No Bystanders", להיט מועדונים חכם ומדבק. גם בארץ לא חסר, כשאת הדוגמה האחרונה והמובהקת ביותר אפשר למצוא באלבום שיצא ממש לפני שבועיים - "כתר שקוף" של עדן דרסו.
לעדן יש את הכל כדי להפוך לכוכבת עצומה. היא בת עשרים, עדיין חיילת, אבל יכולות הראפ והכריזמה הטבעית שלה הם מעבר לזמן. יש לה קול שיסובב כל שופט בכל ריאליטי וחוש שישי למלודיות שמתגנבות מתחת לטקסטים החכמים. בעזרת הפקותיו של אגדת ההיפ הופ המקומית דיג'יי מש, דרסו יצרה קפסולה קצרה (29 דקות) עם מגוון מוזיקלי רחב, אבל מבלי לחפש את התדר של גלגלצ. היא מגיעה לשם בדרך שלה. שמעו את "אמן" ונסו להגיד לי שזה לא להיט פוטנציאלי. לצד זה, היא לא מוותרת לרגע על האטיטוד הבועט א-לה קארדי בי עם מודעות להיסטוריה המוזיקלית שממנה באה. כפי שציטטה מאריק בי וראקים בשיר "בשביל המולה", דרסו חושבת על תכנית על.
חשוב להגיד, אין רע בלשאוף לפופולריות או במוזיקת פופ עצמה, אבל ראפרים שמנסים בכל הכוח להפוך לכוכבי פופ מרוקנים את המוזיקה שלהם מתוכן ועל הדרך מאבדים את זהותם. אלו שנוטעים את רגליהם במקום וממשיכים להתעקש, אלו שמשתמשים ביתרון המוזיקה שלהם ולא מנסים לרעות בשדות זרים להם, רק מרוויחים בסופו של דבר. מטרתו של ההיפ הופ מעולם לא היתה להפוך לפופ, אלא לקרב את הפופ להיפ הופ. וזה עובד. אבל כשראפרים מנסים להישמע כמו כוכבי הפופ של הרגע, הם לא משאירים חותם אמיתי. תשאלו את ניקי.