ראפרים לא זוכים להזדקן בכבוד. ראיתם אי פעם ראפר שנשאר מעניין וחשוב גם לקראת גיל 50? הם יכולים רק למות כגיבורים או לחיות מספיק זמן כדי להפוך ללא רלוונטים. לא נבלים, פשוט לא מעניינים. מעניין, דווקא ג'יי-זי, שציטט מהאביר האפל את המסר הזה לפני שבע שנים, הפך במהלכם לראפר המשעמם מכולם. שירי ראפ חסרי השראה על ציורים יקרים ושמפניות ועסקאות במיליארדים ארוזים למבנה פופי בעל ערך קלורי אפסי. הרברבנות שהייתה מעט חיננית כשהגיע מדמות "סוחר סמים שיצא מהרחובות" הפכה לציונית כשיצאה מפי אחד האנשים העשירים בעולם. הוא לא הפך למנותק מהרחוב, הוא הפך למנותק מהמציאות, וזה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לראפר. ואז הגיע אלבומו החדש, "4:44".
בניגוד למה ששמעתם במדורי הרכילות, זה הוא לא אלבום תשובה ל"Lemonade" של ביונסה, שמתפלש בבוץ הבגידה של ג'יי זי. זה אלבום על גבר שעומד לאבד את אישתו וילדיו, על אדם שחור שמרגיש מנותק מהקהילה שהובילה אותו לפסגה, על איש עסקים בגיל העמידה שמנסה להבין איך הוא יכול לחלוק את הידע שלו עם החברים והאויבים שלו. זה האלבום היחיד שג'יי זי יכל להוציא כדי לחזור להיות הראפר המעניין שהיה ברגעי השיא שלו; אלבום חשוף, גולמי והכי חשוב - מופשט מהכלי החשוב ביותר בארגז הכלים של כל ראפר. המסכה.
יש סיבה שלכל ראפר יש שם במה. ג'יי זי לא קרוי כך כי שון קורי קרטר נשמע כמו שם של יוצא להקת בנים. "המשחק" מחייב לעטות פוזה, להתהדר בתכשיטים בהלוואה, לצעוק שאתה הטוב ביותר על אף חוסר הביטחון המכרסם. גם הראפרים הכנים ביותר נעזרים בדמות מועצמת, מוגזמת ואמיצה מכפי שהם אי פעם יהיו. פייק איט טיל יו מייק איט. אבל מה קורה כשאתה מייקינג איט?
את טור הפרידה שלו מעיתון "הארץ" פתח בני ציפר בווידוי אישי. "קמתי בבוקר וכשנעמדתי מול המראה שמתי לב שהמסכה שכיסיתי בה את פניי האמיתיות כדי לשעשע את קוראי הטור הזה, לא יורדת לי מהפנים". ברגע נדיר של כנות הודה ציפר שהאדם המתריס שנשקף מטוריו, אותו אחד שהצדיק את מעשי אייל גולן בשם האמנות, היה סך הכול דמות שעטה על עצמו. הוא לא מיסטר הייד, הוא כולה סטנלי איפקיס. "מי יאמין לי עכשיו שהמסכה שלי כתבה (את הטור) ולא אני, שעה שהמסכה ואני נדבקו זה לזה לבלי הפרד".
ב"4:44" ג'יי זי מוריד במשיכת פלסטר את המסכה שהפכה לחלק ממנו. השיר הפותח, "Kill JAY Z", מהווה הצהרת כוונות ברורה – זה הוא סופה של הדמות שעטה מראשית הקריירה שלו, זו של האסלר הרחוב הקשוח שמזיל דמעה רק על חבריו המתים ומחזיק שטרות מגולגלים לצד האקדח. הגיע הזמן שתכירו את שון קרטר האמיתי, על החרדות, החרטות, הצלקות והפגמים. הוא לא חזר לעצמו, שכן הוא מעולם לא היה כזה. הוא לא המציא את עצמו מחדש, שכן הוא תמיד היה שם, התחבא בין השורות השנונות של מכונת הלהיטים, האייקון והטייקון ג'יי זי.
כך, בעזרת מות כמעט מילולי של האגו, מצליח ג'יי לשחרר אלבום חד להפליא. הוא מדבר בכנות על הפחד לאבד את חייו (ולא מאקדח לשם שינוי), על החרטה שחש, על הטעויות שעשה ועל הבושה מהרגע שבו יאלץ להביט בעיני ילדיו ולהודות שאבא בגד באמא. בשיר הנושא הוא מדמה את זה ללספר להם שסנטה קלאוס ופיית השיניים הם שקר. דאמן. בעזרת חשיפת טעויותיו האישיות מצליח ג'יי זי גם לגעת בנושאים חברתיים ורחבים יותר. אחד מהמסרים הדומיננטיים ביותר באלבום קורא לראפרים להשקיע את כספם בחוכמה במקום לשרוף אותו בהתרברבויות מיותרות. כשזה בא מראפר במעמדו, מדובר בלא פחות משינוי כיוון קולוסאלי.
זה לא קרה במקרה. ג'יי זי היה חייב זעזוע בחייו שיוציא ממנו את כל מה ששכח שהיה בו, כל מה שהדחיק מאחורי המסכה, ונדמה שהטלטלות בחיי הנישואים שלו הספיקו כדי לעורר את לב האריה שנרדם על זרי הדפנה, והוא לא עשה את זה לבד. מעבר לג'יי זי, האלבום הזה שייך גם לאמן מזדקן נוסף – המפיק No I.D. זה דבר חריג מאד שאלבום היפ הופ מסחרי מופק על ידי מפיק בודד אבל הבחירה בנו איי.די הותיק, שנחשב לסנדק ההיפ הופ השיקגואי ולמנטור של אמנים כמו קנייה ווסט או וינס סטייפלס, מתגלה כהחלטה הכי טובה שג'יי זי לקח מחוץ לפגישת עסקים מזה שנים.
המפיק המוכשר תפר לג'יי זי קרקע אידיאלית לשפוך את ליבו. סמפולי סול שנחתכים במגע קסם, מרסקים את לופ ה-4 תיבות הקלאסי ומצופים בתופים מגוונים תמידית הפכו את האלבום להפתעה מוזיקלית של ממש, דבר שמעולם לא אפיין את המוזיקה של ג'יי זי. נו איי.די לא חשש (לבקשת ג'יי זי) לסמפל אגדות כמו סטיבי וונדר, נינה סימון או סיסטר ננסי והגניב בעצמו מגוון סמפולי סול מבריקים, שבתורם דחפו את ג'יי זי לכתוב את הטקסטים הכנים ביותר מזה שנים.
ראפרים לא זוכים להזדקן בכבוד, ולכן מעולם לא הגיעו למעמד שמאפשר להם להנדס יצירה מקיפה של אדם בוגר. לכן לג'יי זי אין אילנות גבוהים להיתלות בהן. כל אגדות הראפ שהוא גדל עליהן מתו או נעלמו לתהום הלא רלוונטיות. כל הקלאסיקות של הז'אנר שייכות לילדים. אם כך, ב"4:44" ג'יי זי מביט הצידה ובונה יצירת ראפ עם אופי של אלבום סול של מוזיקאי מזדקן. השירים הקצרים, ההפקה המהודקת, הבחירה לשחרר רק עשרה שירים חדים להפליא. הכול מצביע על ראייה רחבה לעתיד ורצון ליצור קלאסיקה. לאחר שלאורך השנים ג'יי הצהיר שהוא רוצה להשאיר שושלת, הוא לראשונה מדבר במונחים של מורשת, כשם השיר שסוגר את האלבום. מה ישאיר לילדיו, מה ישאיר להיפ הופ, מה ישאיר לעולם. בלי פוזה, בלי מסיכות, בלי לשקר.