עבור ראפר לבן, אין קללה יותר מעליבה מ"ונילה אייס". גם כמעט שלושה עשורים לאחר שוונילה אייס המקורי הוציא את "Ice Ice Baby" שהיה לשיר הראפ הראשון בהיסטוריה שכבש את ראש מצעד הלהיטים של בילבורד, שמו עדיין משמש כנורה אדומה מהבהבת. אולי בעצם לבנה. הכינוי עוד יותר מעליב כשהוא מגיע מראפר לבן אחר, כמו שקרה לפני כשבוע כשהראפר ילאוולף שיחרר את השיר "Bloody Sunday", שם קרא לג'י-איזי בכינוי המעליב. הוא לא הסתפק בו – יילאוולף תקף גם את פוסט מאלון ושלח ספק עקיצה למאשין גאן קלי, שבעצמו נמצא בסכסוך מתמשך עם מלך הראפרים הלבנים הבלתי מעורער, אמינם.
ראפרים לבנים נוטים לריב אחד עם השני. אם לצורך הדוגמה בוחנים את ראשית ימי הסכסוכים של אמינם, אפשר למצוא אותו מתכתש עם פרד דרסט, ICP, קייג' ואברלאסט, שזה כמעט יותר ראפרים לבנים משפעלו באותה התקופה. תאמינו או לא, הוא אפילו הספיק להסתכסך עם ונילה אייס עצמו. אפשר להשוות את הנטייה של ראפרים לבנים לריב אחד עם השני לזו של ראפריות, שנוטות בעצמן לצאת על ראפריות אחרות. זה מוזר לקרוא ללבנים מיעוט בימים שבהם טראמפ בשלטון, אבל בהיפ הופ, גם ב-2019, זה מה שהם.
היפ הופ היא מוזיקה שחורה. כן, זה דבר מובן מאליו להגיד את זה, אבל בהתחשב בהיסטוריה הנרחבת מדי של השתלטות לבנה על מוזיקה שנולדה בגטאות האפרו-אמריקאים (ויש האומרים גניבה), אפשר להבין מדוע צאצאיהם של ממציאי הרוקנ'רול, ההאוס, הדיסקו והג'אז יהיו חשדניים כשאמנים לבנים מתקרבים להמצאה האחרונה שלהם, שגם הפעם הפכה לז'אנר המצליח בעולם. הראפר לורד ג'אמר, שמפורסם בדעותיו הקיצוניות והספק גזעניות, אמר בריאיון ב-2013 שראפרים לבנים הם "אורחים בבית ההיפ הופ". קל לבטל גם את ההתבטאות הזו כאמירה גזענית (אחרי הכל מדובר באפליה על בסיס צבע עור), אבל הרבה יותר חשוב לבחון אותה על כל גווניה, ורצוי מבלי להשתמש במונחים מליניאלז אמריקאים כמו ניכוס תרבותי. להישיר מבט לתוך העיניים הכחולות ולשאול - מה מקומם של ראפרים לבנים בתרבות ההיפ הופ.
כשמסתכלים על העשור הראשון של ההיפ הופ, אין לבנים רבים בסביבה. הם כמובן היו שם, מרוססים מעט בקהל ונעוצים בתפקידי מפתח בחברות התקליטים, אבל הראפרים והדיג'יים היו ברובם המוחלט אפרו־אמריקאים, עם מעט לטיניים והרכב לבן אגדי אחד – הביסטי בויז. תרבות ההיפ הופ חיבקה באהבה את שלושת ילדי הPאנק שהחלו לעשות ראפ באמצע האייטיז, אבל אם נהיה כנים, הם נתפסו כאנומליה, או לפחות כיוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. הם אמנם היו ראפרים מצוינים, אבל הרוח החדשה שהם הביאו טרם נכנסה להיפ הופ, ורוב הקהל שלהם, לפחות באותו השלב, היו ניו יורקרים מעודכנים וילדי פרברים לבנים, שהיו הראשונים מחוץ לקהילה האפרו־אמריקאית לאמץ את הז'אנר.
הפריצה של הביסטי פתחה את הדלת לראפרים לבנים נוספים, בעיקר בעיני מנהלי חברות התקליטים שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי שיש במשיכת קהל לבן (להזכירכם, עדיין הרוב המוחלט של תושבי ארה"ב) לתוך הז'אנר המבעבע. בזמן שבלוס אנג'לס החלו להיאסף ניגאז עם אטיטוד, היה זה דווקא הראפר הלבן ביותר בטקסס, אותו ונילה אייס נודע לשמצה, שעקף את כולם בסיבוב. זינוקו של "Ice Ice Baby" לראש מצעד הבילבורד הוכיח שהקהל הלבן השמרני רק חיכה לראפ נקי ומתנחמד עם אפיל פופי ובלי כל הסכנה. אם גישת ה"פאק דה פוליס" של N.W.A הפחידה את הקהל הלבן כמו מלקולם אקס עם רובה, ונילה אייס הרגיע אותם כמו ביל קוסבי עם כוס תה. כלומר, לפני מה שגילו עליו.
בתוך עולם הראפ הוקיעו את ונילה אייס במהירות. הוא נתפס כבדיחה, תוצר תעשייתי מזויף שמזיע ממאמץ, חלום רטוב של מנהלי חברות תקליטים ציניים וסיוט מביך עבור כל חובב היפ הופ. זה לא היה בגלל שהיה ראפר לבן, אלא בגלל שבתור ראפר לבן, הוא לקח מהתרבות מבלי להחזיר לה בתמורה ובהתעלמות מוחלטת מכל האנשים שסללו עבורו את הדרך. הקהילה השחורה קיבלה פלאשבקים לחוויית האלביס, בה מוזיקאי לבן מזנק להצלחה בעזרת ז'אנר שחור. הקהל הלבן שהתעלם מראפ עד שהגיע ונילה אייס לא היה רצוי בקרב אותם אנשים שהתעלמו מהם, ואייס לא ממש התאמץ להעמיד את הדברים על דיוקם כשאותו קהל בורים ראו בו הראפר הגדול הראשון.
אבל יותר מכולם, שנאו אותו ראפרים לבנים אחרים. עבורם, הוא הרס להם כל סיכוי להיתפס ברצינות. מספיק להציץ בקליפ לשיר הכי מצליח של rd Bass3, הרכב שפעל בתקופתו של ונילה אייס והורכב משני ראפרים לבנים ודיג'יי שחור. "Pop Goes The Weasel" הציג דמות מוגזמת של ונילה אייס (בגילומו של זמר הבלאק פלג הנרי רולינס) מוכה באכזריות עם אלות בייסבול ע"י שני הראפרים בהצהרה חד משמעית – הוא לא אנחנו. הנזק התדמיתי שוונילה אייס עשה לראפרים לבנים הקשה עליהם לפרוח בניינטיז. זה לא שלא היו ראפרים לבנים, למעשה מאותם ילדי פרברים ששמעו ביסטי בויז וצללו לעומק הז'אנר נולד גל שלם של ראפרים לבנים חדשים, אבל רובם נשארו באנדרגראונד, במידה מסוימת בשל החשש להפוך לוונילה אייס הבא. עד שהגיע אמינם.
לא צריך להכביר במילים על למה אמינם הוא אחד הראפרים הגדולים בהיסטוריה, אבל מעניין לבחון למה דווקא הוא הצליח להתחמק מתיוג הקרח הקטלני של ונילה אייס. יש מי שאומרים שהתמיכה של דוקטור דרה, אותו ניגה עם אטיטוד שהפחיד את הקהל הלבן עשור לפני, היה מה שעזר לו להתקבל בקרב הקהל השחור. זה נכון באופן חלקי, אבל מחטיא את העיקר – אמינם הוא קודם כל ראפר מדהים, כזה שגם לורד ג'אמר לא יוכל להתכחש ליכולותיו. יותר מזה, הוא גם דאג להוקיר ולהודות לז'אנר שבו פעל, נתן את הקרדיט לראפרים שקדמו לו והראה שוב ושוב כמה הוא מחויב לתרבות. הוא חלק קרדיט במקום לקחת אותו, ולרגע לא שכח מי היו ועדיין הבעלים של בית ההיפ הופ, הרבה לפניו.
אמינם אמנם לא מחק את בעיית הראפר הלבן, אבל הוא שם אותה בפרספקטיבה אחרת. הוא חידד את התשובה לשאלה על מקומם של הראפרים הלבנים, והציג דוגמה מובהקת למה צריך לעשות, בניגוד לוונילה אייס שגילם את כל מה שאסור. בעוד שוונילה אייס הביא את פלייבה פלייב לריאיון כדי להוכיח שהוא חלק מהתרבות, אמינם פשוט חי אותה. עצם העובדה שהפך לראפר חשוב ומשפיע הובילה לדור חדש וחכם יותר של ראפרים לבנים, ביניהם גם יילאוולף, מאשין גאן קלי, מאק מילר ואקשן ברונסון, וגם פתח מחדש את הדלת לראפרים שנשארו עד אז באנדרגראונד, כמו אר.איי דה ראגד מאן או אל-פי מראן דה ג'ולז.
ויש עוד דבר קטן שהופך את הכל למורכב יותר. מאז שנות ה-80, ובאופן מתגבר בעשורים שאחרי, ההיפ הופ הפך לתופעה גלובלית. הרכבי ראפ צצו בארצות רחוקות, חלקן הגדול לבנות, אסייתיות, לטיניות וגם מדינה יהודית את קטנה. באותן המדינות, יחסי האפרו-אמריקאים והאדם הלבן לא משחקים תפקיד רלוונטי (הרי לכל אחד מיעוטים משלו), והראפ קיבל חיים בינלאומיים משלו. באותו ריאיון עם לורד ג'אמר, הוא אמר דבר מעניין נוסף שחמק מהכותרות ומסביר טיפה את תפיסת האורחים בבית ההיפ הופ. "השפה האנגלית מדוברת ברחבי כל העולם. האם כל מי שמדבר אנגלית יכול להתעסק בענייני אנגליה? אני אוהב את השפה הזו, זו שפת האם שלי, אבל אני אורח בשפה הזו". אפשר לא להסכים איתו, למעשה כנראה שרוב הראפרים (גם השחורים) מאמינים שלבנים צריכים להתערב ולהשתתף בתרבות ההיפ הופ, אבל כדאי להקשיב לו - כל מה שהוא מבקש שתכבדו אותו ואת אבותיו שבנו את הבית הזה, ועם זה אי אפשר להתווכח.