מיתולוגיה היא אספקט מרתק בתרבות האנושית. אלו הסיפורים הקולקטיבים, המיתוסים ששרדו את מבחן הזמן. המורשת התרבותית שצברנו במשך דורי דורות ומעצבים את ההבנה שלנו על העולם ממש כשם שעיצבו את זו של אבותינו. מסקרן לבחון איך המיתולוגיות נוצרו, אבל לא פחות מעניין לגלות מה נשאר על רצפת חדר העריכה. הסיפורים שהוזנחו, אבדו לאורך הזמן והתפוררו לאבדון. מפחיד לחשוב שרובנו נתמוסס לתוך אותה עיסה לא מסופרת. מה יזכרו מאיתנו בעוד אלף שנים? הו, שלום לך דיכאון קיומי.
מיתולוגיה מוזיקלית בכלל, ובז'אנר ההיפ הופ בפרט, אף מורכבת מזה. איך ז'אנר יותר צעיר מעודד מנשה אמור לייצר אגדות? גם אני חוטא מפעם לפעם בכינוי "אגדי" לראפר או מפיק כזה או אחר. כן, בתוך קהילת ההיפ הופ הם נחשבים לדמויות מיתולוגיות, אבל אם נהיה כנים – רובם אמנים שלכל המאוחר פעלו בשנות ה-70 וכיום הפכו ללא רלוונטיים, מתקיימים מהופעות נוסטלגיה, הרצאות אזוטריות והובלת סיורי תיירות דרך נקודות חשובות בהיסטוריה הקצרה של ההיפ הופ. רוב הגיבורים של ג'יי זי לעולם לא יגיעו לעשירית מהכבוד, הממון והזיכרון שהוא ישאיר אחריו. גם זה די מדכא.
חלק מחבריו של ג'יי זי לדור הראפרים של שנות ה-90 עדיין מחפשים דרכים להישאר רלוונטיים בעודם הופכים למיתולוגיות היפ הופ. חלקם מחליטים להיפתח יותר (נאס), חלקם מתברגנים (סנופ דוג) וחלקם ממשיכים במסע הבלתי נמנע לעבר השכחה. אבל ההרכב האגדי (סליחה) וו טאנג קלאן חושב במושגים אחרים. אם נשפוט לפי שני האלבומים האחרונים שלהם (שהחדש מביניהם, "The Saga Continues", יצא בחודש שעבר) הם כבר לא מנסים להישאר רלוונטיים כמוזיקאים, אבל יעשו הכל כדי להישאר כרעיון.
זה לא כל כך מפתיע, בהתחשב בכך שהוו טאנג קלאן החלו כרעיון. הם סופרגרופ הפוך – תשע ראפרים שהתאספו יחדיו עוד לפני שהפכו לכוכבים, במטרה לקדם את קריירות הסולו העתידיות שלהם באמצעות הרכב על. דמיינו את הסרט "ליגת הצדק" משוחרר לפני שהעולם מכיר את סופרמן, באטמן או וונדר וומן. עכשיו דמיינו אותו כסרט מחוספס, אגרסיבי, חכם ואשכרה טוב. זה היה אלבום הבכורה של הוו טאנג, "Enter the Wu-Tang (36 Chambers)", ולמרבה ההפתעה זה פשוט עבד. ההרכב הוציא גיבורי היפ הופ כמו מת'הוד מן, ריזה, ODB, גוסטפייס קילה או רייקוואן ואפילו החברים החלשים בהרכב (נו, ברור שאינספקטה דק הוא הפלאש) הצליחו להשיק בזכותו קריירות סולו יציבות. מיתולוגיית ראפ חדשה נולדה.
למעשה, מהרגע הראשון הם דיברו במונחים מיתולוגיים. סיפורי רחובות ניו יורקיים מתנגשים בסרטי קונג פו מצועצעים ופילוסופיות מזרחיות הם האתוס עליו בנו הוו טאנג את הרוח שלהם. וזה לא רק מוזיקה. לאורך השנים הם התרחבו לאופנה (לוגו ה-W שלהם הפך למוכר יותר מהם), סרטי אקשן, משחקי וידאו, ספרי פילוסופיה ואפילו אגודת שחמט, הכל במיטב רוח המיתולוגיה המדומיינת שבנו. למען האמת, נראה שמאז מותו של חבר ההרכב הפרוע Ol' Dirty Bastard ב-2004 קריירות הסולו וכל הדברים שמסביב לוו טאנג תפסו מקום מרכזי בהרבה מהרכב העל שהזניק את הכל. "8 Diagrams" שיצא לפני עשור היה צל חיוור של המוזיקה שיצרו בעבר ו-"A Better Tomorrow" מ-2014 הרגיש כמו שירת ברבור להרכב שפעם זרע פחד בעיני מתחריו. בזמנו גרסתי שראוי שזה יהיה האלבום האחרון שלהם. אני עומד מאחורי ההצהרה הזו.
אבל ריזה, מנהיג ההרכב הבלתי מעורער, פחד (בצדק) שמורשת הוו טאנג תתמוסס. הוא מכיר את זה היטב – הוא סימפל אמני סול שהוגדרו כאגדות אבל נשכחו וראה את המוזיקה שיצר בעמל רב מופצת ביוטיוב לכל דורש. בעיניו, ערך המוזיקה ירד. השוק מוצף, הצרכן שבע והאמנים שלא מוכרים כמו ג'יי זי זוכים ליחס ותגמול מינימלי. אז ריזה, שתמיד ראה את החיים כמשחק שחמט ענק, נשא עיניו לעבר המלכים של עולם האמנות והבין שבזמן שהשירים שלו נמכרים ב-99 סנט, יש עבודות אמנות ששורדות מאות שנים ושוות מיליוני דולרים.
סיפורו של האלבום שיצר עם שאר חברי הוו טאנג הוא סיפור משוגע. קצרה היריעה מלתאר את היקף האירועים הביזאריים שהתרחשו סביב האלבום "Once Upon a Time in Shaolin" שהודפס ונמכר בעותק אחד בלבד. עבור זה צריך סדרת חוברות קומיקס. האמ;לק הוא כדלקמן: במשך שש שנים ריזה וסילברינגז (ראפר ומפיק הולנדי שחבר לוו טאנג לפני כעשרים שנה) הנדסו אלבום כפול וסודי הכולל את כל חברי הוו טאנג קלאן רק כדי לספר להם בשלב מאוחר שהאלבום לא יצא באופן מסחרי, אלא ימכר בעותק בודד בתיבה מעוצבת ומשובצת יהלומים במכירה פומבית לאדם יחיד. יצירת אמנות באמת יחידה במינה.
חוזה המכירה אוסר על הקונה להפיץ את האלבום באופן מסחרי במשך 88 שנים, אך במידה ויבחר הוא זכאי לשחרר אותו לעולם באופן חופשי. הוא זכאי לשמור אותו לעצמו, להשמיד אותו ובאופן כללי לעשות בעותק היחיד שקיים כל מה שבא לו. אם אתם קוראים שורות אלו, יש סיכוי סביר שלעולם לא תשמעו את האלבום הזה. למעשה, בהתחשב בקונה הראשון של פיסת האמנות, היה סיכוי סביר שאף אדם חוץ ממנו לא ישמע.
כל קומיקס צריך נבל, וזה של הוו טאנג קלאן הוא נבל צבעוני במיוחד. שמו של מרטין שקרלי הפך למפורסם ברחבי ארצות הברית כמנכ"ל חברת תרופות שקנתה תרופות מצילות חיים והעלתה את מחירן ב-5,000 אחוז. הוא אפילו לא הגן על עצמו, "אני קפיטליסט", אמר. ובכן, זה האסהול שרכש את האלבום הבודד של הוו טאנג קלאן במכירה פומבית עבור 2 מיליון דולר. מאז שקרלי הספיק להכנס לביף פומבי נגד חבר ההרכב גוסטפייס, לשדר אונליין במבט זחוח את האינטרו והאאוטרו (וזהו!) כחגיגה לניצחון טראמפ, לאיים שאם חברי ההרכב לא יפסיקו לרדת עליו הוא יהרוס את העותק היחיד ובאופן כללי להיות דושבאג מושלם ונבל אולטימטיבי.
אבל קארמה איז א ביץ', ושקרלי נמצא כרגע בהליך משפטי בחשד להונאת ביטוח ענקית, בגינה הוא ניצב מול סיכוי ל-20 שנים בכלא. הוא גם הספיק להילקח למעצר בשל פוסט פייסבוק שפרסם המציע 5,000 דולר למי שיצליח להביא לו פיסה משיערה של הילארי קלינטון. עם כל כך הרבה הוצאות משפטיות, כנראה ששקרלי היה צריך לפתע קצת דמי כיס, כי לפני כחודשיים הוא פרסם את האלבום הבודד למכירה באתר eBay. הוא קיבל עליו רק קצת יותר ממיליון דולר. ירידה אירונית להפליא בערך המוזיקה, אבל כיוון שעוד לא ידוע מי הוא הרוכש הטרי, יש פתח של אופטימיות בנוגע לסיכויינו לשמוע את האלבום סוף סוף.
אבל בינינו, גם אם זה לא יקרה אנחנו לא מפסידים הרבה. נכון, ה-FOMO עושה את שלו ואין ספק שהסיפור המרתק הזה מעלה הרבה שאלות בנוגע לערך מוזיקה ואמנות, אבל אם נשפוט לפי האלבום שכן יצא בחודש שעבר, כנראה לא פספסנו איזה מאסטרפיס מוזיקלי. "The Saga Continues" אכן נשמע בעיקר כמו סאגה מתמשכת. המוזיקה נשמעת כמו חיקוי דהוי של הוו טאנג, הראפרים עושים טובה שהם באים (למעט מת'הוד מן, שבמסגרת ההרכב באופן קבוע) ועקב מאבק על תמלוגים האלבום לא כולל את אחד מחברי ההרכב המקורי, יו גוד. לא שמישהו ישים לב.
הוו טאנג רואים את עולם המוזיקה כפרנצ'ייז, וככזה הם מוציאים מגוון רחב של חומרים וסיקוולים ופריקוולים ויצירות אמנות ואלבומים בינוניים ופרוייקטי צד. ההרכב וו טאנג קלאן כבר מיצה את עצמו, עכשיו זה הזמן לסחוט עד תום את המותג שנלווה אליו. אם הם יהיו חכמים, ימשיכו להציג ביקורת מעניינת על התרבות והאמנות שסביבנו ויזנחו את חללית האם המקרטעת, הם עשויים להיזכר במיתולוגיה המוזיקלית כמותג של מארוול, האוונג'רס. אבל אם הם ימשיכו להוציא אלבומים מחופפים בכל הכוח, הם ישארו ליגת הצדק עם קומץ כוכבים שנושאים על גבם את השאר, וזו לא דרך להשאיר חותם היסטורי שיחזיק 88 שנים. ותכלס, מגיע להם לשרוד. רק בבקשה, אל תשחקו את המותג.