בשלושת השבועות האחרונים, השיר הראשון במצעד הלהיטים של בילבורד הוא רימון תרבותי קטן ומטופש. "Old Town Road" של הראפר ליל נאס אקס וכוכב הקאנטרי (ואבא של מיילי) בילי ריי סיירוס הוא ערבוב כמעט קומי בין פוזה של ראפר לקלישאות של קאנטרי. דמיינו קאובוי שחור בעל כובע רחב שוליים וסוס עם שרשרת מזהב. מיהרו להצמיד לשיר הזה את תואר הקרוס-ז'אנר קאנטרי־טראפ, כלומר אלמנטים מוזיקלים באווירת המערב הפרוע על גבי מקצבי 808 אופייניים לטראפ, סוג של מפלצת מוזיקלית סטייל פרנקנשטיין.
נסיקתו של השיר לפיסגה לוותה בשערורייה מעניינת – גרסתו המקורית של השיר, בביצועו של הראפר העד עכשיו אנונימי ליל נאס אקס, הצליחה לבלבל את אנשי בילבורד כשהגיעה בו זמנית גם למצעד הראפ וגם למצעד הקאנטרי. לקברניטי מצעד הראפ זה לא הפריע (בין היתר מכיוון שהשיר הפך לוויראלי בתוך קהילת ההיפ הופ בעזרת הרשת החברתית לשיתוף סרטונים TikTok) אבל האחראים על מצעד הקאנטרי לא אהבו את השעטנז העדכני, והעיפו את השיר מהמצעד שלהם בטענה שהוא "לא משלב מספיק אלמנטים של מוזיקת קאנטרי עכשווית".
ההחלטה השרירותית (איזה מהאלמנטים חסר להם? עור לבן?) עוררה תרעומת אינטרנטית שהגיעה גם לבילי ריי סיירוס, שהצטרף כאות מחאה לרימיקס שיצא מחדש, וכבש בסופו של דבר את פסגת טבלת הלהיטים המרכזית – זו שלא מפלה בין סגנונות ולא מבטלת כלאחר יד להיטי קרוס־ז'אנר. כמו כל להיט, גם "Old Town Road" הוליד גל של חקיינים, ויש מי שכבר חוזה שאנחנו ניצבים לפני גל להיטי קאנטרי־טראפ שיציפו את תעשיית המוזיקה מהר יותר משתוכלו להגיד "למה לעזאזל שמישהו ירצה לשמוע על קאובוי שחור?".
אין ספק שעוד נשמע שירי קאנטרי שחורים בתקופה הקרובה, אבל מי שחושב שזאת המהפכה המוזיקלית הבאה, בעיקר אנשי תעשייה שרואים את הפוטנציאל המסחרי בפניה לשני קהלי יעד שונים במכה אחת, עוצם את עיניו בעודו עולה על השור הזועם. הראפ והקאנטרי מייצגים שני ניצים בתרבות האמריקאית – הראפ נותן קול למיעוט האפרו-אמריקאי, הקאנטרי נותן קול ללבנים שמרגישים שהם מיעוט. אובמה נגד טראמפ, ניו יורק נגד טקסס, אגרוף שחור מול דגל הקונפדרציה. אלו שני הפכים שממש לא נמשכים אחד לשני, והמקומות שבהם הם נפגשים לא מניבים יצירתיות בריאה, אלא מוקדי מחלוקת במקרה הטוב ומוטציות מעוותות במקרה הרע.
שיתוף הפעולה בין ליל נאס אקס ובילי ריי סיירוס מזכיר שיר אחר שהצליח גם הוא להגיע לפסגת הבילבורד לפני בדיוק 15 שנים, "Over and Over" של נלי (ההוא עם הפלסטר) וטים מקגרו. אז הדגש היה פזמון קאנטרי ומוזיקה שנמצאת על התפר הפופי שבין המוזיקה הקלילה של נלי לקאנטרי המיינסטרימי ונטול החספוס של העשורים האחרונים, אבל התוצאה היתה דומה: שני הקהלים השונים והמנותקים התאחדו באהבתם לשיר, ולהיט מסוג חדש נולד. זה תמיד מעורר תקווה שמא אולי אפשר לבנות גשר בין הצדדים, אבל מספיק להביט על הצד השני של המשוואה לפני שמתעודדים – אל המקום שבו מנסים ליצור אמנים שעומדים על התפר במקום להסתפק בשיתופי פעולה של שני הצדדים. שם הבעיה רק מסתבכת.
נראה שאף אחד לא באמת יודע ליצור כוכב יחיד שמאחד בין חובבי הראפ לאוהדי הקאנטרי, ובכל פעם שמנסים, הפער בין הצדדים רק הופך לברור יותר. היה, למשל, את באבא ספארקססס המצוין, שהתפוצץ ב-2001 עם הלהיט "Ugly" והרבה עזרה מטימבלנד, אבל נעלם בהינף אלבום אחרי שהראפרים קלטו שלא מדובר באמינם הבא והרדנקים לא התחברו לסאונד הראפ העדכני דאז. באותה התקופה גם ההרכב השחור 'נאפי רוטס' פרץ עם השיר "Awnaw", וסומנו כחקייני אאוטקאסט סוג ז'. הראפ הדרומי פרץ לבסוף, אבל ההשראה שלו כללה הרבה יותר סירופ שיעול ומשמעותית פחות קאנטרי.
בינתיים, מצד האגף הלבן של המוזיקה הדרומית, היו כמה כוכבי קאנטרי ששילבו ראפ, כשהבולט מבינהם הוא כנראה קולט פורד, שמשלב קלישאות דרומיות וראפ רדנקי למהדרין באופן שלא באמת מצליח להעביר רגש מורכב יותר מ-"יש לי משאית גדולה וזין קטן". את הערבוב הספציפי הזה – טיפוסי קאנטרי שמשתמשים באלמנטים מראפ – מכנים חצי בלעג היק-הופ, על שם הכינוי המעליב לרדנקים Hick, ואם חשבתם שראפרים ששמים כובע בוקרים זה מוזר, חכו שתראו קאובויים ששרים על ביצ'ז. רוב שירי ההיק-הופ מתעסקים בנשים, אלכוהול ומסיבות, נו כמו שירי ראפ, אבל הנושא שחוזר אצל כולם יותר מהכל הוא גאווה דרומית, מה שמוביל אותנו לסיבה שעל אף הניסיונות הרבים לשלבם, הקאנטרי והראפ לעולם לא באמת יתחברו.
לא לכל ז'אנר מוזיקלי אפשר להגדיר סט ערכים בסיסי, כזה שעובר כחוט שני בכל שיר ושיר, אבל לראפ וקאנטרי דווקא ישנם ערכים שכאלו. הראפ מסתמך על שאיבת השראה מוזיקלית מכל מקור שרק ניתן - סימפול שיר סול ישן, רפרור לריף רוק קלאסי או אינטרפטציה לג'אז אתיופי – והבאתו לכאן והעכשיו. הדור הצעיר לעד יהיה המלך, והעבר נועד לספק דלק לעתיד. הקאנטרי, לעומתו, בנוי על מסורת – זמר קאנטרי ינגן על אותם כלים שאביו ואבי אביו ניגנו בהם, ישיר על אותם אזורי ספר שכוחי אל ויזכר בנוסטלגיה במסבאות מרופטות מימים ימימה.
בעוד שהראפ שואף תמידית להתחיל מחדש, הקאנטרי חולם לשמור על הישן. פרוגרסיבים מול שמרנים. הויכוח הזה ישן כמו קאנטרי ורלוונטי כמו היפ הופ, ועומד כחוצץ מובהק בין שני הסגנונות כקרע בלתי ניתן לאיחוי. ליל נאס אקס אולי הצליח לאחד בין שני הצצדים לרגע, אבל ספק אם יהיה לזה המשך ממשי, לפחות עד הפעם הבאה, אולי בעוד 15 שנים, שאמן קאנטרי יחבור לאמן ראפ כדי לנסות לאחד בין הצדדים. ספק אם משהו יהיה שונה גם אז.