אין מוזיקאי, ואולי בן אדם, שקיבל יותר הזדמנויות שניות מליל' ויין. במהלך שש השנים האחרונות ויין החל לסבול מבעיות בריאותיות חמורות והתקפי אפילפסיה מסכני חיים שהובילו לאישפוזו מספר פעמים, ככל הנראה עקב שנים של צריכת קודאין מוגזמת. איכשהו, הוא שרד את כולם. איכשהו, הוא תמיד שורד. מה לא ניסה לעצור את ויין? הקודאין, הכלא, המאבק המשפטי עם מי שהיה לו לדמות אב, הפעם ההיא שירה לעצמו בחזה בגיל 12 אחרי ששיחק עם אקדח מול המראה כאילו היה טרוויס ביקל. שום דבר לא יכול להרוג את ויין, אפילו לא עצמו.
יכולת ההישרדות הזו עבדה באופן נפלא גם בקריירה המוזיקלית שלו - זה כמעט בלתי נתפס שהבן אדם הקליט את האלבום הראשון שלו בגיל 12, ולא הפסיק מאז. ויין הוא אחד המוזיקאים הפורים בסביבה, ומפורסם במוסר עבודה יוצא דופן שעזר לו לטפס בסבלנות ולאורך זמן לרמה הגבוהה ביותר. לפני עשור, כשנהג להתרברב בשיריו שהוא "הראפר הטוב ביותר שחי", לא היתה שום סיבה שלא להאמין לו. כשהוציא את "הקרטר 3" ב-2008, הוא לא רק היה הראפר החם ביותר בסביבה, הוא באמת היה הראפר הכי טוב. האלבום הזה, שממרחק עשור כבר ניתן להגדיר בלב שלם כקלאסיקת היפ הופ, הציג את מניפת היכולות הבלתי נתפסת של ויין במלוא הדרה והפך אותו כמעט בן לילה לכוכב הראפ הכי גדול באמריקה. טוב, בן לילה ו-14 שנות ניסיון, דאז.
בעשור שמאז ויין צבר עוד חמישה אלבומים, עשרה מיקסטייפים ובעיקר הרבה ניסיון חיים. האחרון כנראה יקר מפז, אבל האלבומים והמיקסטייפים שהוציא במהלך העשור הזה לא עמדו ברף הגבוה שוויין עצמו קבע. נראה שמול מוסר העבודה הגבוה עמדה כנגדו תכונה אחרת, היעדר בקרת איכות. יוצא דופן אחד הוא האלבום הקארטר הרביעי, ההמשך הישיר של סדרת האלבומים המצליחה ביותר שלו, שבניגוד לכל מיני הרפתקאות רוק מוזרות ואלבומים מחופפים, הרגיש יותר כמו אלבום. אבל היעדר בקרת האיכות נכח גם בו, וגם הוא לא הצליח להחזיר את ויין לכס המלכות. הדור כבר התחלף (דורות זה דבר מאוד מהיר בהיפ הופ של היום) ולאחר שהראפר הכריז על "הקארטר 5", לפני לא פחות מ-6 שנים, ההתלהבות הראשונית התחלפה לאורך הזמן בפקפוק מנדנד שהזכיר שהוא כבר לא ויין של פעם, שהקודאין דפק אותו ואין לו כוח ומי בכלל יכול לעמוד ברף כזה גבוה?
אבל ליל' ויין, הממזר הגרמליני הזה, מבין דבר או שניים בהזדמנויות שניות, והקארטר החמישי הוא הכל חוץ מהזדמנות מפוספסת. כנראה שיש משהו במחויבות למותג של הקארטר, סדרת האלבומים שנושאת את שם משפחתו של ויין, שמצליח לפקס את הראפר ליצירת אלבום קוהרנטי עם החרוזים הטובים ביותר שלו ולהיפתח באופן כן על המיקרופון. נכון, שומעים את השחיקה בקולו החלוד, ועייפות החומר הובילה לכמה פילרים במסגרת האלבום הארוך מדי (גם מסורת של הקארטר), אבל כמכלול מדובר באלבום הטוב ביותר של ויין בעשור האחרון. הוא מרגיש, באופן מעט אירוני, חי מתמיד, רעב מתמיד ואולי חשוב מכך, ויין מתמיד.
יש מאות אם לא אלפי חקיינים של ויין, אבל יש רק ויין אחד שבאמת מצליח להכיל את כל המורכבות הזו. שירים מטופשים עם משחקי המילים הכי חכמים, שפה ששייכת אך ורק לו, דימויים הזויים ומבריקים כאחד, אנרגיה עצורה שמרגישה כמו פתיל בוער שמתקרב תמידית לפיצוץ. רמת הכתיבה והפלואו החללי של ויין בלתי ניתנים לחיקוי, כפי שאפשר לשמוע למשל בסינגל "Dedicate", שמדבר על ההשפעה העצומה של ויין על הראפ של היום. אי אפשר שלא לשמוח כשוויין שולף שנינויות כמו "חיוך מיליון דולר, אני מוכר את עצמי בזול כשאני מגחך".
זה אלבום מגוון ומלא הפתעות. משירים שבבירור יהפכו ללהיט, כמו "Uproar" (בהפקה מעולה של סוויז ביטס) או "Let It Fly" עם טראוויס סקוט ועד פצצות ראפ חסרות מנוחה, למשל שיר הסטוריטלינג הפנטסטי עם קנדריק לאמאר, "Mona Lisa", שמוצא את שני הראפרים בשיאם. אפילו כשוויין חוזר לסאונד מיושן, למשל ב-"Start This S**t Off Right" עם אשאנטי ומאק מיין, הוא מצליח להישמע מצוין. אין לו מה להוכיח, אבל האלבום הזה מרגיש כמו סיבוב ניצחון שהגיע אחרי שנים שבהם חשבנו שהוא אבוד. וזה כל כך כיף לראות את הגמד עם קעקועי הפנים והראסטות העקומות, הטרול בעל הסגנון הכל כך חד פעמי שהשפיע על דרייק וכל הליל' ראפרים של היום, מנצל כל כך טוב את ההזדמנות הכבר-לא-כל-כך-שניה הזו.
זה לא אופייני לראפר עם כל כך הרבה בלינג ופוזה וסמים לדבר בכנות על רגעיו החלשים, אבל ויין מצליח להיות בשיאו דווקא כשהוא מדבר על השפל. לאורך האלבום אפשר לשמוע את קולה של אימו של ויין, ג'סידה קארטר, מספרת על רגעי מפתח בחיי בנה. אף אמא לא צריכה לראות את בנה גוסס כל כך הרבה פעמים, וכבר עם פתיחת האלבום אפשר לשמוע בין יבבות הבכי שוברות הלב שלה עד כמה היא אוהבת אותו, כואבת את מכאוביו ומאושרת על הישגיו. שיר הפתיחה "Don't Cry" בבירור מופנה כלפיה. יש כל כך הרבה רגעים קטנים באלבום שחושפים את הויין שמאחורי משקפי השמש, אבל האלבום מגיע לשיא והתרה רק עם סיומו - רגע לפני השיר האחרון באלבום, "Let It All Work Out". "מעולם לא באמת גיליתי מה קרה איתו ועם הירי הזה", אומרת ג'סידה מדברת על הפעם ההיא שהוא ירה לעצמו בחזה בגיל 12, ואז ויין עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב - מדליק ספליף ומרים מיקרופון.
אותו סיפור מטופש, על ילד שמשחק בנשק שמצא, מתגלה בשיר האחרון כסיפור מורכב וכאוב בהרבה מכפי שידענו עד היום. ויין, ממספרי הסיפורים הגדולים ביותר של הז'אנר, פותח את השיר בתיאור רגעי משבר שחווה במהלך העשור האחרון, ובמשפטי מוטיבציה מתוחכמים במיוחד (מעולם לא חשבתי שמשפט כמו "הפירורים, אתה רואה אותם רק כשהעוגייה מתפוררת" יגע בי כל כך), וכך בונה את הנרטיב עד לסיום המותח. על רקע סימפול מלאכי של סאמפה הבריטי, ויין חושף שאותו ירי עצמי מטופש היה למעשה ניסיון התאבדות מודע לחלוטין. הוא מתאר באופן צלול להחריד את אותם רגעים מצמררים בהם הצמיד את הרובה לחזה שלו ולחץ על ההדק. "אלוהים בא לצידי ודיברנו על זה/ הוא מכר לי חיים נוספים ויצר נביא". אין מוזיקאי, ואולי בן אדם, שקיבל יותר הזדמנויות שניות מליל' ויין. כמה טוב שויין יודע לנצל הזדמנויות, וששום דבר לא יכול להרוג אותו.