קשה לי שלא להתרשם מאנשים שיכולים לקעקע עצמם בקלות דעת. באמת, זו תכונה מרשימה בעיני, פשוט כי אני לא יכול. החשש לצלק את גופי במשמעות שאולי בעוד שנים תאבד מערכה הוביל אותי להגדרת חוק פשוט - בכל פעם שעולה בראשי עוד רעיון לקעקוע אני מאחסן אותו בצד וממתין כשנה; אם גם בחלוף הקפת שמש אני עדיין מאמין ברעיון, אני מרשה לעצמי לחתום על העור. רק קעקוע אחד זכה לעבור את תהליך הסינון הדקדקני - לפני כשבע שנים קעקעתי על רגל ימין את שם השיר "Lovelife" של אטמוספיר, צמד היפ הופ מחתרתי שליווה את נעורי והזכיר לי שגם מתוך תסכול בגיל העשרה, וגם אל מול מאבקים פנימיים שקיימים בכל שלב בחיים, צריך לאהוב את החיים באופן אקטיבי, לוחמני ומתמיד. אין דרך לדעת מה יביאו השנים, אבל גם אחרי שבעה סיבובי חמה, בכל פעם שאני מביט בקעקוע אני נזכר שאני עדיין מאמין ברעיון.

אין זמן טוב יותר להאזין למוזיקה מאשר גיל ההתבגרות. הרגשות הגולמיים רק מחפשים מפלט ורוח הנעורים מספקת דרייב מלא תשוקה לכל תחביב. זה הגיל בו מתאהבים במוזיקה, ואף פעם לא שוכחים את האהבה הראשונה. היא חלק מכם, ובין אם תרצו או לא, גם זוכרת אתכם בזמנים מבולבלים יותר, עם שיער פנים מדובלל וחצ'קונים שמתחבאים מאחורי תספורת מביכה במיוחד. גאד, היו לי את הראסטות הכי עלובות בצד הזה של האוקיינוס האטלנטי. איזה מזל ששרדתי את זה, אני חושב מפעם לפעם. שגדלתי והתגבשתי והתקדמתי והגעתי עד הלום. איזה מזל שהלהקה של נעורי התבגרה יחד איתי.

בתחילת החודש הוציאו אטמוספיר את אלבומם התשיעי, 21 שנים אחרי הראשון. נדיר לראות הרכב היפ הופ ששורד יותר משני עשורים, ועוד יותר נדיר כשזה קורה להרכב אנדרגראונד. זה לא פשוט לשרוד באזורים נטולי הבלינג של האינדי-ראפ, אבל בזכות ניהול חכם של הלייבל העצמאי שהקימו, Rhymesayers, הצליחו הראפר סלאג והמפיק אנט לשמור על השותפות שלהם לאורך זמן. גם על שותפות הנפש שלהם איתי הם הצליחו לשמור, גם אם על אש קטנה יותר מבימי נעורי. נשארתי איתם כשהוציאו אלבומים מעולים ("When Life Gives You Lemons, You Paint That Shit Gold" המופלא) ואלבומים בינוניים ("Southsiders"), ראיתי אותם מתגבשים, מזדקנים ומתברגנים.

זה מוזר לראות ראפר מתברגן. אנחנו רגילים לראות את הראפרים שלנו צעירים, חוגגים את החיים או נאבקים בהם, הם לרוב עושים זאת בגילאי העשרים, מקסימום שלושים וקצת. אבל עם הגעת דור הראפרים של שנות ה-90 לעשור החמישי לחייהם, פתאום אפשר לשמוע את ג'יי זי מדבר על השקעות נדל"ן, את נאס מספר על בתו בת ה-17 ואת אמינם מתנצל בפני האם המושמצת שלו. מכנים את זה Dad Rap, ראפ אבות. זו הגדרה כוללנית למדי - ספק מתייחסת לקהל היעד של השירים ספק לחתך היוצרים, ספק מעליבה ספק מחמיאה - ואין מי שאימץ אותה יותר מאטמוספיר. הם הוציאו חולצות עם הכינוי, שינו את שם חשבון הטוויטר הרשמי שלהם ל-"Dadmosphere" ויותר מכל, הפכו את המוזיקה שלהם להגדרה הכי ברורה של מה הוא ראפ אבות.

שמו של האלבום החדש, "Mi Vida Local", מרמז על כך שסלאג מעולם לא עזב את עיר ילדותו מיניאפוליס ועל החיים הפרבריים הסוערים שמלווים מקום מנומנם שכזה. ככותב המנוסה שהוא, שום שיר באלבום לא ברור לחלוטין ואלפי משמעויות כפולות ומכופלות נידפות מכל שיר, אבל הטון הכללי נשאר זהה לכל אורכו - ראפר בוגר, מנוסה, מיושב בדעתו, כזה שעבר כמה דברים בחייו ויודע שגם הסערה הכי גדולה שוככת אם מחכים מספיק זמן. הוא כבר בן 46, אנט כבר 48, והשותפות המוזיקלית ביניהם קירבה אותם אחד לשני מבחינה סגנונית. בזמן שסלאג מתעסק בחלוף הזמן עם שורות כמו "אני רוצה לשמוע את הליידיז צועקות כאילו הזדקנתי טוב", אנט מספק מרקם מוזיקלי מלא נפח ורבדים, מלווה הסינטיסייזרים ייחודיים, ריפים איטיים של גיטרות ומשיכות מכחול ארוכות של אינסטרומנטל בין הבתים ובסיום השירים. אין שום סיבה לרוץ בגילם.

המקרה של אטמוספיר מעניין במיוחד לא רק בגלל שהם אימצו באופן מלא את התגלמות הראפ-אבות, אלא דווקא בשל הניגוד שנוצר עם חומריהם הישנים. בראשית דרכו, סלאג כונה בחצי לעג "אימו ראפר", על שם הנטייה שלו ליצירת ראפ רגשני וזועם עם קהל יעד של נערים ונערות רגשניים בעצמם (היוש). אם פעם סלאג היה במיטבו עם שירי פרידה שורפים כמו "Fuck You Lucy" והרהורים של אלכוהוליסט ב-5 בבוקר, כיום סלאג יוצר שיר כמו "Trim", שיר אהבה סליזי לאשתו שמתמקד ברגעים הקטנים בהם ילדיו מבלים אצל סבתא ואבא ואמא יכולים להתפנות להרוג את המזרן. כשיש לך 5 בנים, זה אישיו לא קטן. פלא שהוא כבר לא מזכיר את לוסי?

אין דבר יותר עצוב מראפר שמנסה שוב ושוב למחזר את תהילת העבר שלו, וכתוצאה מכך נשמע זקן פי כמה מגילו האמיתי. סלאג בחר לצעוד בדרך מעט שונה - הוא בחר להתבגר, להמשיך לתאר את חייו בפיוטיות ותחכום ועצבים חשופים, גם אם החיים עצמם פחות סוערים מבעבר. ראפ האבות עשוי לשעמם צעירים, אבל גם למאזינים בני השלושים וראפרים בני חמישים יש מקום בתרבות המורכבת שסוף סוף מראה סימני התבגרות. הצלקות על פניו של סלאג כבר לא בולטות כבעבר, שיערו מאפיר מעט והפאסון בא והולך, אבל כל עוד הכתיבה המרתקת, המוזיקליות הנדירה והפתיחות הנדירה של אטמוספיר תישאר, הם יצליחו לעשות מוזיקה מרגשת גם עמוק לתוך בית האבות.

הקעקוע עדיין לא החל לדהות ואני עדיין אוהב ראפ בלהט של בן נוער, אבל גם עם מודעות של אדם בוגר יותר, שחוק יותר ובעל ניסיון. אני מרגיש בר מזל שגם עם חלוף השנים, אני עדיין יכול למצוא שירי היפ הופ להתחבר אליהם. זה לא מובן מאליו בז'אנר שניזון מדם צעיר, שנהג לשלוח את יוצריו על קרחון לעבר מותם כבר בגילאי השלושים. כיום, כשרוב בני ה-30 גדלו על היפ הופ, מתחיל להיות מקום גם לראפ בוגר יותר מאת ראפרים בוגרים יותר. אני עוד לא הורה, אבל זה בהחלט מנצנץ מהאופק. אני כנראה לא אקעקע עוד שיר של אטמוספיר על גופי, תהליך הסינון קשה מדי. אבל כמו ש-"Lovelife" ליווה אותי במשך עשור לפני שקבעתי אותו על רגלי לעד, כך ברור לי שבעוד עשור, כשאהיה הורה, עדיין אקשיב לאטמוספיר ואמצא שם רעיון להאמין בו.