נקמה היא דלק חזק במיוחד. היא בוערת בעוצמה, מחזיקה לאורך זמן ומכלה את כל מי שעומד בדרכה. לא סתם בחר קוונטין טרנטינו לבסס את מירב סרטיו על מוטיב כזה או אחר של נקמה - המנוע העלילתי של "ג'אנגו ללא מעצורים", "ממזרים חסרי כבוד" וכמובן "קיל ביל" ניזון מיצר הנקמנות הטבוע באדם. כולנו חוטאים בו, מהרצון לפגוש מורה שאמרה שלא יצא מאיתנו כלום ועד תמונות האינסטגרם שנועדו להוציא לאקסים את העיניים. גם אלוהים נוקם, וגם אלוהי הראפ.

כשיצא "Revival", אלבומו האחרון של אמינם, הוא ספג קיתונות של ביקורת ממעריצים, ראפרים ומבקרים כאחד. גם אני כתבתי טקסט רווי אכזבה על אותו אלבום, טקסט ששורתו התחתונה היתה שאמינם איבד את הדרייב שלו ליצור מוזיקה. אני עומד מאחורי כל מילה בביקורת ההיא, ואמנם עברו רק 8 חודשים מאז, אבל נראה שההיסטוריה שופטת את האלבום הזה לחובה. אבל אמינם, שמסרב לקבל את קונספט הימים הנוראים, התמלא בטינה וחזר עם מטוס F-86 סייבר כדי להתרסק על כל מבקריו בפיצוץ רועם.

ופתאום, הפלא ופלא, המוזיקה של "Kamikaze", שיצא בהפתעה לפני שבועיים, נשמעת מלאה ב... נו איך קוראים לזה? אה, חשק. אמינם תמיד היה במיטבו עם הגב לקיר, ואחרי שבאלבום המהוסס ההוא רוב החצים הופנו לעבר דונאלד טראמפ (ולא פגעו גם בדלעת רקובה במקום), הפעם לאמינם סוף סוף יש אויב ממשי. כמו שגם האוונג'רס למדו על בשרם, גיבור-על זורח באמת רק מול הנבל הגדול ביותר. ואמינם, הילד הרע של הכל, זורח באמת רק כשהוא מגלם את הנבל.

בראשית דרכו, אמינם שיחק על האישיות המשולשת - הראפר (אמינם), הליצן (סלים שיידי) והאדם שמאחורי שניהם (מארשל מאת'רס). "קמיקזה" הוא ללא ספק אלבום של סלים שיידי, או כמו שאמינם עצמו אומר בשיר "Greatest": "תעשה לי טריגר וסלים מתעצבן". אז סלים התעצבן, והמפלצת הפנימית של אמינם התעוררה וכל כך כיף לשמוע את זה. המוד הרענן אמנם לא מצליח לתקן את כל מה שהיה רע ב-"Revival", אבל הוא בהחלט משפר חלקים רבים. זה אלבום קצר ומפוקס בהרבה, נטול שירי שמאלץ עם פזמון של סקיילר גריי, ובעיקר, מלא בראפ אנרגטי, משעשע ומתוחכם. וינטג' אמינם.

הראפר בין ה-46 התרחק לאורך השנים מדרכי העבר שלו, הגישה והסגנון שהפכו אותו כמעט בהבזק לראפר הכי חשוב של ראשית המילניום, כזה שהכניס להיפ הופ כמות חסרת תקדים של מעריצים, גם בישראל. זה תהליך טבעי, ואפילו נדרש, של כל מוזיקאי, אבל אמינם נדד למחוזות לא מחמיאים עבור הראפר המוכשר - הוא נשען על היכולת המלודית המוגבלת שלו, חזר על נושאים שכבר טחן עד תום והתעקש לבצע שוב ושוב את הראפ המהיר הממותג שלו, שככל שהשנים עברו הפך למעייף עד רמת מי-בכלל-מצליח-להבין-מה-הוא-אומר-שם. זה היה כמו לראות את מייקל ג'ורדן משחק בייסבול.

ב"קמיקזה" הוא חזר לשחק כדורסל, וגם אם הוא לא סוחב קבוצות לעונת אליפות, זה עדיין מייקל פאקינג ג'ורדן משחק כדורסל. יש רגעים באלבום שמרגישים עליו את השחיקה, למשל בביטול העצלני של מבקרי האלבום בטענות של טוקבקיסט ("אתה טיפש מדי מכדי להבין, כי אתה מוגבל שכלית") או בניסיון שלו לעקוץ את גל המאמבל ראפ, אבל בניגוד ל-"Revival", הרגעים האלה לא מהווים את לב האלבום, אלה רק החלקות קלות. רוב רובו של האלבום כולל את התכונות הטובות ביותר של אמינם - אנרגיה בלתי ניתנת לעצירה, כתיבה שנונה ומשעשעת ורמה טכנית על אנושית.

הבעיה גדולה של "קמיקזה" היא שהוא לא ישאר. במידה רבה, האלבום בהפתעה הזה הוא הרבה יותר מיקסטייפ - תגובה מיידית, כמעט אינסטינקטיבית, לאירועי הרגע. אבל אלבום שבו חצי מהשירים מגיבים (לעיתים באופן ספציפי) למבקריו של האלבום הקודם הוא לא בדיוק יצירה על זמנית. בעוד שכל אלבומיו של אמינם עד כה, גם הגרועים בהם, יועדו להאזנה רבת שנים. "קמיקזה" הוא הבזק אור בוהק, אבל כזה שמחזיק למספר שניות בלבד, ולא משאיר חותם משמעותי. כמה משקל סגולי יש לאלבום שבסופו של יום, הוא עקיצה?

באופן אירוני, דווקא האלבום שבו אמינם מחזיר למבקריו, מוכיח שהם צדקו. כשהוא מתמקד במה שהוא טוב בו, כשהוא מוותר על המניירות המיותרות שאסף לאורך השנים, וכשהוא מגיע לעשות מוזיקה עם סיבה - סיבה אמיתית שמבעירה אותו - אין אף אחד שיכול לקחת לו את כתר הראפר הטוב ביותר. אבל השאלה הגדולה היא, מה אמינם יעשה עכשיו. גם הוא מודה שהוא לא יכול להוציא אלבום נקמה נוסף במבקריו, כך שטרם ברור מה יהיה הדרייב הבא שלו, ואם יבעיר אותו באותה העוצמה שאש הנקמה הצליחה להוציא ממנו. אבל לראשונה מזה מספר שנים, סוף סוף, מסקרן לדעת מה אמינם עומד להוציא. כי לצעוק על המורה ההיא שהעליבה אותנו בכיתה ג' זה מספק, אבל הנקמה הטובה ביותר היא אשכרה להיות טוב.