ביום ראשון האחרון צבא ההיפ הופ איבד עוד חייל. ניפסי האסל, לוחם חרוזים עשוי ללא חת, שועל ותיק בשדות המוקשים של דרום קליפורניה, מניצולי מלחמת הכנופיות הבלתי נפסקת, נורה בחזית חנות הבגדים Marathon Clothing שבבעלותו הממוקמת בפאתי שכונת קרנשואו שבה גדל. ניפסי לא היה רק ראפר, אלא גם יזם שהטיף להשקעת הכסף שאמנים שחורים מרוויחים חזרה לתוך הקהילה – עם הכסף שהרוויח מהמוזיקה הוא הקים עסקים רבים שהעסיקו נערים בשכונה הידועה לשמצה שממנה בא. יש שאומרים שלפני מותו בגיל 33, חצי מהשכונה כבר היתה בבעלותו.
בהתאם לנוהל הראפרים המתים, גם הפעם הרשתות החברתיות התמלאו באמנים אבלים על אובדן חברם לשדה הקרב, אבל מכולם בלט דווקא נאס שציטט את השיר "Definition" של בלאקסטאר באומרו "זה מסוכן להיות אמסי". נאס צודק, זה אחושרמוטה מסוכן. ראפרים נופלים כמו זבובים בכנס הדברה. בין אם בידי אקדח (XXXTentacion), עקב הרס עצמי רווי סמים (ליל פיפ ומאק מילר), או התאבדות, גם הדור החדש של הראפ מוצא את עצמו מתחת לאדמה מוקדם מהמתוכנן. אף לא אחד מהם, וגם לא טופאק, ביגי או ביג אל, זכה להיכנס למועדון 27. גיל מופלג שכזה הוא פריבילגיה ששמורה רק לכוכבי רוק.
באותו האופן שבו בגידות ונקמה עומדות במרכזה של המיתולוגיה היוונית, המוות מהווה חלק מרכזי במיתולוגית ההיפ הופ. יותר מ-30 שנים עברו מאז המוות הראשון שזעזע את עולם ההיפ הופ (רציחתו של דיג'יי סקוט לה-רוק) ועדיין ישנה הילה מעל לראשם של ראפרים מתים, וביותר מדרך אחת. הגיבורים הגדולים של ההיפ הופ הם אלו שהקריבו את הקורבן האולטימטיבי – את עצמם. ביגי וטופאק היו ראפרים מדהימים, אבל ספק אם היתה נוצרת סביבם כת מעריצים שכזו אילולא היו מסיימים את סיפורם לפני הדף האחרון. זה כמובן לא מאפיין אקסקלוסיבי לראפרים, כפי שמעיד אותו מועדון 27 המפוקפק, אבל בהיפ הופ המוות מהווה תעודה של כבוד. וכבוד, כמו שאתם כבר יודעים, הוא הכל בהיפ הופ.
האובססיה של הז'אנר השחור לא באה יש מאין. הגרעין האלים של המוות הוא חלק מהקיום האפרו-אמריקאי. הוא נוכח שם תמידית, מרחף מעל הקהילה, מטיל צל מאיים על חבריה. לא מפתיע שאזורי עוני נוטים לתוחלת חיים נמוכה, אבל המיעוט האפרו-אמריקאי הוא בעל תוחלת החיים הנמוכה ביותר במיעוטי ארצות הברית. מי שלא נהרג בתקרית ירי מטשטש את הפוסט טראומה בסמים, ומי שלא מת ממנת יתר נופל לדיכאון פוסט טראומטי, ומי שלא מתאבד מוצא את מותו בגיל 50 ממחלות לא מטופלות, כי למי יש זמן לדאוג לבריאות כשאתה רק מנסה לא להיהרג בתקרית ירי. פלא שהמתים הופכים לקדושים מעונים?
אני יודע שזה מוזר מאוד לכתוב משפט כזה, אבל יש גם צדדים טובים לאווירת המוות הזו. פחד מוות מוחשי כחלק מהיומיום הוא גם מנוע יצירתי מדהים. זה לא רק הרצון לצאת מהשכונה שבונה ראפרים, אלא הסביבה המאיימת שדוחפת את האמנות לקצה והמוות שמהווה דלק חשוב במנוע היצירתי של הקהילה השחורה. ההיפ הופ נולד מהשכונות הקשות של הברונקס, הגנגסטר-ראפ מאותם רחובות אלימים שלקחו את ניפסי האסל והטראפ בין בתי הסמים והאקדחים של אטלנטה. רוצים למצוא את הסצינה המוזיקלית הבאה? פשוט חפשו את השכונה הקשה ביותר וחכו כמה שנים. מתכון בטוח.
הדוגמה הטרייה ביותר לכך מגיעה משיקגו, שהוציאה במהלך העשור האחרון כמות מוזיקה מפחידה שניתן להשוות רק לשיעור הרצח באזורים העניים של העיר. בשנים האחרונות ישנה ירידה באלימות והפשיעה העירונית, אבל רוב היצירות המרכזיות של שיקגו נולדו בשנים שבהן היה מסוכן ללכת ברחוב ללא אקדח. כך למשל נולד ז'אנר הדריל, תת-ז'אנר מקביל לטראפ שאיכשהו מצליח להיות אגרסיבי ואלים אפילו יותר. להבדיל, ראפרים אופטימיים כמו צ'אנס דה ראפר או נוניים גדלו כתגובת נגד לאלימות, רודפי שלום במקום מחרחרי מלחמה. אלו שני צדדים של אותו מטבע שלא היה נוצר אם לא היה מחושל בגיא צלמוות.
העיסוק בנושא לא אקסקלוסיבי לאף עיר ואף תת ז'אנר – הוא חוצה הבדלים, מחלחל לחייהם של כל הראפרים. אחרי הכל, כולם מתים בסוף. ראפרים יוצרים שירים בנושא פחד מהמוות, התמודדות עם אובדן, איומים ברצח, אובדן ניהליסטי של הפחד מהמוות, שירי זיכרון, שירי תחזיות, שירי הנה-תראו-איך-התחמקתי-מהמוות. רק מעטים אמיצים מספיק לדבר על המוות האולטימטיבי - אלמותיות. הסתכלו לרגע על הקריירה של קנדריק לאמאר, אמינם, ג'יי זי. האם הם הופכים להיות האמנים הגדולים שהם אילולא המוות היה רודף אותם?
מלאך המוות הוא חלק חשוב בתרבות ההיפ הופ. הוא לוקח את גיבוריו ומוחק כישרונות מבטיחים, אבל גם מזין בחזרה את הקרקע בדשן יצירתי שמוליד מוזיקה חדשה. פחות מ-3 חודשים אחרי הרצח של נוטוריוס ב.י.ג, המפיק המוזיקלי וחברו הטוב פאף דדי הוציא עם אלמנתו של ביג, פיית' אוונס, והרכב הארנ'בי 112 את השיר "I'll Be Missing You", שהצליח יותר מכל שיר של ביגי והפך לאחד מלהיטי הראפ המצליחים בהיסטוריה. זו פיסת קיטש שמשאירה בחילה קלה מהאופורטוניזם של פאף דדי, ובטח לא עומדת ברף המוזיקלי של האדם לו היא מוקדשת, אבל גם זה לא מצליח לבטל את העצב והגעגוע האמיתי שנוכחים בשיר שמושרש בכאב אותנטי שמגיע רק מאובדן אמיתי. גם המוות לא שחור או לבן, וההיפ הופ עדיין לא יודע איך להתמודד איתו, אבל בהחלט מנסה. מעניין איזה שיר יוליד מותו של ניפסי האסל. זה גלגל החיים.