אפילו לא ידעתי שהייתי צריך את האלבום הזה. 16 שנים אחרי האלבום האחרון שלהם, ו-9 שנים אחרי מותו של חצי מהצמד, יש אלבום חדש לגאנג סטאר. ויודעים משהו? הוא מעולה. מצד אחד הוא נשמע כאילו לא עבר יום מאז הפעם האחרונה שהאזנו להם, ועדיין מצליח להיות רענן מבלי להתחנף לדור הטראפ. 30 שנה מאז שפרצו באלבומם הראשון והגדירו את הסאונד ההיפ הופ הניו יורקי לאורך הניינטיז, המעריצים שהתגעגעו לפנינות החוכמה של גורו על הביטים המושלמים כיהלום של די.ג'יי פריימיר סוף סוף קיבלו קלוז'ר. 

הסיפור שמאחורי האלבום "One of the Best Yet" דווקא די עצוב, וכולל מפיק מניפולטיבי בשם סולאר שהשתלט על נכסיו של גורו, הרחיק אותו ממשפחתו גם כשהיה בתרדמת ואפילו זייף מכתב על ערש דווי שמנתק אותו משותפו הוותיק לגאנג סטאר, מתנער מהיצירה שעשו יחדיו ומהלל את סולאר באופן שרק הוא יכול לכתוב על עצמו. המאבק המשפטי שנגרר מאז מותו אמנם הסדיר את רוב ענייני הכספים, אבל לא ממש השאיר פתח לשיתוף פעולה אחרון בין פריימיר לגורו. זאת, כאמור, עד שלפני כשנה וחצי פריימיר החליט לחלץ את חומריו האחרונים של גורו בעזרת סכום שלא פורסם, אבל כנראה היה נכבד. פריימיר קרא לזה "כופר", וכמה שאנחנו צריכים להיות שמחים שהוא כן מוכן לנהל משא ומתן עם טרוריסטים.

אבל חשוב מכך, פריימיר ניגש לאלבום הזה כאילו הוא בונה מחדש את בית המקדש הפרטי שלו. הוא סיפר שלאורך העבודה על האלבום, האפר של גורו עמד באולפן לצד תמונה של הצמד. הוא חזר באופן מובהק לצליל שכל כך אפיין את גאנג סטאר, ביטים מזיזי צוואר עם תופים חדים ומעט סימפולים קצוצים ביד אמן, ובנה אלבום שמרגיש כחלק טבעי מהקטלוג נטול כל הרבב שלהם. הבתים של גורו שנבחרו למשימה לא מרגישים כמו חומרים שנועדו לגניזה והאורחים באלבום הרגישו כאילו היו באותו אולפן עם האמסי המנוח – גם משתפי פעולה קבועים כמו פרדי פוקס וגם אמנים חדשים יחסית כמו ג'יי קול נבחרו באופן חכם במיוחד. וואי, כמה שאפילו לא ידעתי שהייתי צריך את האלבום הזה.

הבעיה עם אלבומים שיוצאים אחרי מות האמן היא גם אם לא תמיד צריך אותם, הם בכל זאת יוצאים. המקרה של גאנג סטאר התוצאה היא, למרבה המזל, אלבום פנטסטי שמכבד את המורשת הנאה שלהם, אבל לא כך בכל מצב. אלבום הפוסטמורטם, כפי שנקרא, הוא הרגל מגונה של הז'אנר. נכון, גאנג סטאר הם לא היחידים להצליח בסגירת המעגל שאחרי המוות – אפשר לראות למשל את “We Got It from Here... Thank You 4 Your Servic” המושלם של טרייב קולד קווסט שיצא אחרי מותו של פייף דוג כדוגמה טובה – אבל ככל שהזמן עובר, כפי שהזמן אוהב לנהוג, כך הסיכוי לאלבום מעניין פוחת. רק תשאלו את טופאק וביגי, שלעיתים נראה שהתעללו בגופות שלהם יותר מבבית עלמין שממוקם בטעות לצד מוסד פסיכיאטרי פתוח עם התמחות בנקרופילים.

רוצים דוגמאות? טוב, אתם ביקשתם, אבל אל תגידו שלא הזהרתי. שמעו, למשל, את האלבום " Duets: The Final Chapter" שיצא כ-8 שנים אחרי מותו של ביגי ותגידו לי שהוא היה מאשר חצי מהדואטים המחורבים שתפרו לו מבעד לקבר. מי לעזאזל ביקש לשמוע את ביגי עם נלי באותו השיר? או תזכרו בהולוגרמה של טופאק מ-2012 שאמנם נראתה יותר טוב מטופאק במצבו הנוכחי, אבל עדיין היתה מיצג מצמרר, ולא בקטע טוב. נו, לפחות זה היה תקדים להולוגרמה של פרס. העניין הוא שלעולם אי אפשר לדעת אם הסיאנס האמנותי שנוצר יעבור כמחווה אוהבת לחיים שנגדעו באיבם, או מסחטת כספים צינית שפורטת על רגשות הגעגוע שכל חובב מוזיקה אוהב להתבוסס בהן.

בדרך כלל אפשר להעריך אם הפרויקט הקרוב הוא סעודה אחרונה או ארוחת שאריות שחוממה במיקרוגל. אם האמן עוד זכה לעבוד על הפרוייקט הספציפי בחייו – כמו אלבומו השני של ביגי, החמישי של טופאק, האחרון של טרייב או אלו של ביג אל, ג'יי דילה וביג פאן – כנראה שהוא יהיה צוואה אחרונה ראויה. אם עברו כמה שנים, ובמיוחד אם כבר שוחרר אלבום אחד לפחות אחרי המוות, כנראה שתאלצו להסתפק בקציצות הקפואות שבחלק האחורי של המקפיא. שווה גם לשים לב למי אחראי על הוצאת האלבום, ובהקשר הזה אגיד דבר שאני אומר כבר שנים: לעולם אל תסמכו על פאף דדי. חוץ מזה, אתם יכולים להסיק מזה מה שאתם רוצים על האלבום הקרוב של XXXTentacion שצפוי לצאת ממש בימים הקרובים, כשנה וחצי אחרי מותו.

כבר כתבתי בטור הזה, לאחר מותו של ניפסי האסל, על אובססיית המוות של ההיפ הופ. המיתולוגיזציה שהמוות יוצר, כאילו מקבע את המורשת. לא כולם "זוכים" למות בגיל שיקבע את זכרונים, אחדים כמו גורו או פייף דוג מתים ממחלות בגיל העמידה, פחות סקסי מלמות בשיא הקריירה מאיזה רצח טוב, אה? לכן ברור שהאלבום של גאנגסטאר לא נועד לסחוט כספים מעזבונו של המת – עם כל האהבה לגאנג סטאר, הם רלוונטים להיפ הופ של 2019 כמו שליל נאס אקס רלוונטי להיפ הופ של 1989 – אלא כזה שנועד להזכיר לכולם שכאן צעדו ענקים, ואם מקשיבים מספיק טוב, אפשר עדיין לשמוע את קולותיהם. ורק עבור זה לפעמים שווה להעלות באוב חומרי עבר, ופשוט להיזהר לא להגזים. מי שמתעסק יותר מדי במוות עשוי בסוף להרוג את אותה מורשת שהוא מנסה לשמר. שמעת את זה, פאפי?