מעמד קבלת גביע העולם בכדורגל, שהתקיים בתחילת השבוע, הוא אחד מהמחזות היפים ביותר בספורט המקצועני. קתרזיס משחרר של טורניר בן חודש שמאחוריו עבודה משותפת של שנים. תמונת שחקני צרפת שמניפים את הגביע, ואז את המאמן, היו ויז'ואל יפהפה של שמחה מאוחדת. אלו לא החגיגות הדלות של אלוף העולם בריצת מאה מטר, לבדו על הפודיום. יש משהו במאמץ קבוצתי שפשוט הופך את הכל לסיפור הרבה יותר מורכב, מעניין ומרגש. כך גם במוזיקה, ועל אחת כמה וכמה בז'אנר כמו ההיפ הופ, דווקא בשל היותו ז'אנר סוליסטי יחסית. נכון, הראפר הגדול הבא כנראה יושב לבדו בחדר ומכין לעצמו ביטים, אבל משהו יוצא דופן קורה בכל פעם שראפרים שונים מאחדים כוחות.

הראפר A$AP Ferg, שהשבוע פורסם על צירופו לליינאפ המפלצתי של פסטיבל מטאור, למד את זה על בשרו. כשהקהל הישראלי יצפה בספטמבר בראפר בן ה-29 הוא יזכה לראות את פרג בשיאו - המיקסטייפ האחרון שלו הניב את הלהיט המוצדק "Plain Jane", ובאופן כללי הציג את ההתקדמות המוזיקלית של פרג מראפר די איטי וטיפה מונוטוני לכדור אנרגיה שמתפוצץ על ביטים מעולים. ההתקדמות הזו לא מגיעה ככה סתם - למעשה, הסוד להצלחה של אסאפ פרג טמון בחלק הראשון של שמו, אותו אימץ כשהצטרף לקולקטיב ההיפ הופ A$AP Mob.

המוב של האסאפים הוקם ב-2006 על ידי חבורת ניו יורקרים שאפתנים שחלמו להפוך את פנטזיות הראפ שלהם למציאות. החזון כלל איחוד בין ראפרים, מפיקים, בימאי קליפים ומעצבי אופנה לכדי קולקטיב משותף שפועל כדי לקדם את כולם. החלום התגשם כשחבר הקולקטיב אסאפ רוקי הפך לכוכב, וגרר אחריו את פרג ושאר חברי הקולקטיב, ועל אף אובדנו הכואב של המייסד אסאפ יאמז ב-2015, נראה שהתכנית עבדה באופן מושלם - עם ההצלחה של רוקי ופרג, כל ראפר עם השם A$AP אוטומטית מסומן כבעל פוטנציאל. כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם.

קולקטיב היפ הופ הוא רעיון די פשוט. בניגוד ללהקה, שפועלת כדי להצליח יחד, מטרת הקולקטיב הוא להצליח בו זמנית כקולקטיב וכאינדיבידואלים. אף אחד לא צריך לצאת לקריירת סולו כי מראש כולם בקריירת סולו, במקביל לעבודה בקולקטיב. כל הצלחה עצמאית היא גם הצלחה של הקבוצה, ואם כל הקבוצה מצליחה, הקריירות העצמאיות מרוויחות גם הן. כך נוצר קידום הדדי בין הראפרים, שמשתפים פעולה ויוצרים ביחד. מעבר לעובדה שזה מקדם את כולם, זה גם יוצר סביבה יצירתית ומדרבנת, עם תחרות בריאה ורצון משותף, שהופכת כשרונות לא מלוטשים ליהלומים. אין לי ספק שאסאפ פרג לא היה נשמע טוב כל כך אם לא היה לו את רוקי כדוגמה לרמה שצריך לשאוף אליה.

רעיון החבורה לא חדש לז'אנר. על אף שלעיתים קשה לשים את הקו בין הרכב היפ הופ לקולקטיב היפ הופ, אפשר למצוא דוגמאות מובהקות כאלה גם בעבר. הג'וס קרו, למשל, היו קבוצה של ראפרים ומפיקים ששלטו בניו יורק בסוף שנות השמונים: ביג דדי קיין, ביז מארקי, קול ג'י ראפ ועוד הפכו תחת מנהיגותו של המפיק האגדי מארלי מרל לחבורה אגדית. הנייטיב טונגז (טרייב קולד קווסט, דה לה סול ועוד) הכניסו רוח חדשה לראפ הקשוח של תקופתם בעוד שהוו טאנג קלאן, לצד הרכבי הצד שלהם, עשו מהפיכת הארדקור של ממש בז'אנר. קליקות, חבר'ה, קרו, גאנג, מוב, קליקה או איך שלא תרצו לקרוא לזה - קולקטיבי היפ הופ נמצאים בכל מקום.


למעשה, כיום ניתן למצוא יותר חבורות כאלו מאי פעם. בלאק היפי (מהם יצא קנדריק לאמאר), אוד פיוצ'ר (טיילר דה קריאייטור, ארל סווטשירט), פרו ארה (ג'ואי באדאס) - כולם עבדו בשיטת הקבוצה והצליחו להוציא כוכבים חדשים מקרבם. נראה שבכל יום נוסד קולקטיב היפ הופ חדש, ויש סיבה לכך שדווקא עכשיו הקולקטיבים רלוונטיים מתמיד - גישת הקידום ההדדי והסולידריות המקצועית אידיאלית לאופן שבו מוזיקאים מקדמים את עצמם כיום. בניית מותג, נוכחות במדיה החברתית, חיבור ישיר לקהל היעד, כל המושגים האלה שעד כה נשארו ברמת הלייבל הפכו למצרך חשוב עבור כל ראפר, ובכל הנוגע למשיכת תשומת הלב והבלטה על פני אחרים, הכוח הוירטואלי של הקולקטיב גדול מסך חלקיו.

גם בארץ תופעת הקולקטיבים תופסת תאוצה בשנים האחרונות. אם בעבר המקסימום שקיבלנו היה משפחת תאקט, כיום תוכלו למצוא חבורות ראפרים ברחבי הארץ. חברי הקולקטיב זולוד (טדי נגוסה, זולוד אדם וזולוד ענאן) עושים חיל בכל במה, חבורת ACT מאשדוד (ביג סאזו, איג'יי סאן ובסטשי) עובדים נהדר כבר זמן מה, הקולקטיב מראשון לציון GCG737 הם כוח עולה ואפילו החבורה שפועלת סביב מיכאל סוויסה עובדים כקולקטיב ועשויים להיחשב ככזה, על אף שאין להם שם רשמי. הראפ הישראלי אימץ את הפורמט, ולמען האמת בצדק - שיטת הקידום הזו מבליטה ראפרים רבים וראויים ומביאה אותם לקהל ארוזים בחבילה אחת מגוונת במיוחד.

פורמט הקולקטיב אידיאלי לשנת 2018 - הוא מעורפל, מאפשר חופש לצד מסגרת ומייצר תנועות של ממש. קחו למשל את הקולקטיב המלהיב ביותר של השנים האחרונות, ברוקהאמפטון. על אף שהם מגדירים את עצמם כלהקת בנים, חצי בדיחה חצי ביקורת חברתית על מה יכול להיות מוגדר איך, ברוקהאמפטון כולל 13 חברים במיקס מעניין של ראפרים, מפיקים, מעצבים, מנהל וצלם. צלם! אם זה לא קולקטיב, אני לא יודע מה כן. החבורה הוקמה בפורום מעריצים של קניה ווסט והפכה במשך שש השנים האחרונות לאחת מהתנועות המעניינות ביותר בהיפ הופ, הרבה בזכות כשרונו הענק של המנהיג, קווין אבסטרקט, ראפר מעולה וחכם שלא מפסיק לראפרפ באגרסיביות על כמה הוא נהנה להיות הומו.

על אף שז'אנר ההיפ הופ הומופובי באופן מסורתי, קווין אבסטרקט התקבל בזרועות פתוחות. זה קשור כמובן גם לדרך הנכונה שההיפ הופ עושה לעבר שנת 2018 ולעובדה שקווין כל כך מוכשר עד שאי אפשר לא לאהוב אותו, אבל חלק מהסיבה שאנשים מצליחים לבלוע שורות כמו "בדיוק נתתי לניגר שלי מציצה" היא הקרו החם שסביבו. לאנשים קל יותר לקבל ראפר גיי כחלק מקבוצה כוללת, וגם כאן פורמט הקולקטיב עוזר לכולם, ואף מצליח להכניס לז'אנר שונות שעד לא מזמן סירב לקבל.

ספורט קבוצתי דורש יותר מספורט ליחידים. הוא דורש שיתוף פעולה רחב, תקשורת, התאמה והבנה של הסביבה. הוא יוצר ספורטאים חכמים יותר שנאלצים להתמודד לצד חברים במטרה משותפת. כך גם במוזיקה. כשראפרים חוברים יחד כולם מרוויחים, גם הקהל. אסאפ פרג לא היה מצליח כל כך אילולא היה חלק מאסאפ מוב, אבל כנראה שגם אסאפ רוקי לא היה מחזיק כראפר מעניין לאורך זמן אם היה פועל רק כסוליסט. קווין אבסטרקט היה ממשיך להתאמץ מול תעשייה הומופובית מבלי שיהיה לו גב של חברים מוכשרים לדחוף אותו קדימה. קשה לפעול לבד בעידן האינטרנט, שבו צריך לעשות הכל מהכל. לפעמים, צריך להיעזר טיפה בחבר'ה.