המסתורין מתפוגג מהעולם. אז נכון, יוטיוב מלא באלפי שעות של צילומי רוחות רפאים וחייזרים ותאוריות קונספירציה על רפטיליאנים ששולטים בכולנו, אבל יש מסתורין בסיסי שאבד ביום יום שלנו. מתי ראיתם בפעם האחרונה קוסם שאי אפשר למצוא בגיגול זריז את סוד תכסיסיו? מתי לאחרונה נכנסתם לכתבת "לא תאמינו" ובאמת לא האמנתם? למה כל כך חשוב לנו לדעת כמה מרוויח עומר אדם או איך נראה איבר המין של ג'סטין ביבר? בחיאת, מה עם להשאיר קצת סקרנות? שלא יהיו טעויות, גם אני חלק מהבעיה. גם אני מסתקרן, מקליק, מחטט, מציץ ומגלה. כן, ראיתי את התמונה של ביבר, אין לי מושג מה זה נתן לי.
אני כן יודע מה מסתורין נותן לי. הוא מאפשר לי לחפש, להרהר, לקחת את הדרך הארוכה לפתרון, אם בכלל קיים כזה. חידות מחדדות מחשבה. אולי זו הסיבה שהראפר החי האהוב עליי הוא גם הראפר החידתי ביותר. גם 15 שנים של האזנה אובססיבית להררי המוזיקה שפיזר תחת שמות שונים לא הפחיתו מהמסתורין של הראפר שמסתתר מאחורי המסיכה. אם כבר, כל האזנה חוזרת רק מבלבלת אותי יותר. ככל שאני יודע יותר על MF Doom, כך אני יודע פחות, וטוב שכך.
השבוע יצא אלבום חדש בהשתתפותו של דום. שיתוף פעולה עם סופרגרופ האנדרגראונד ראפ "Czarface". עם כל הכבוד לחברי ההרכב, מה שחיכיתי לו זה לשמוע את קול החטטים של דום מהדהד פיוטים מסוף העולם. כלומר, לא באמת חיכיתי, מהסיבה הפשוטה שלמדתי בדרך הקשה לא לחכות לכלום מדום ולא להאמין לשום דבר עד שאני שומע אותו במו אוזניי.
למדתי את זה בשנה שעברה כשדום הבטיח לשחרר במשך 15 שבועות 15 שירים שיתאספו לאלבום, רק כדי להיעלם אחרי שבעה שירים. למדתי את זה כשהצטרף באופן רשמי ומאושר לטוויטר לפני שמונה שנים רק כדי לצייץ "דום לא בטוויטר", מבלי לצייץ שוב לעולם. למדתי את זה כשהבטיח להופיע במועדון הבלוק הישראלי ב-2011, וביטל פחות מ-24 שעות לפני ההופעה. בזמנו נטען שסיבת הביטול היתה אירוע לב, אבל כל מי שמכיר את דום יודע שזה תירוץ שקרי. אם תשאלו אותי, לא אירוע לב, לא BDS ולא נעליים. אני מהמר שהוא לקח את המקדמה ונעלם. אחרי הכול, זה האדם הכי משוגע ולא צפוי בתעשיית המוזיקה, ויש לו סיבה טובה להיות כזה. רוצים כותרת בסגנון לא תאמינו? הנה לכם סיפור לא יאמן.
שנים לפני שעטה על עצמו מסכה מברזל והפך ל-MF Doom, דניאל דומליי היה חבר בהרכב הראפ KMD יחד עם אחיו הקטן. ההרכב זכה להצלחה קטנה עם אלבומו הראשון, ורגע לפני שחרור האלבום השני ב-1993, הכל התרסק. האח הקטן לבית דומליי נהרג בתאונת דרכים, ודניאל שקע בעבודה על האלבום הקרב, רק כדי שחצי שנה אחר כך חברת התקליטים תזרוק את ההרכב ותגנוז את האלבום. שבור וזועם, דניאל עזב את תעשיית הראפ למשך 5 שנים, ישן על ספסלים במנהטן וניסה לשקם את עצמו, בעודו בונה בראשו דמות שעולם הראפ טרם ראה כמותה. דמות שניתן לתאר אך ורק כנבל קומיקס בשר ודם שנשבע לנקום בתעשיית המוזיקה שהרסה את חייו.
כשחזר לפני השטח לקראת סוף המילניום הוא כבר היה אדם אחר. כל כך אחר עד שגם אנשים שהכירו אותו לפני השינוי התקשו לזהות שהראפר שמופיע מולם היה אותו דניאל שהכירו. בהתחלה הסתיר את פניו עם גרביונים, עד שהחל ללבוש מסיכה מאיימת בהשראת נבל הקומיקס ד"ר דום. הוא נשמע שונה מבעבר – מחוספס יותר, אבסטרקטי, מלא זעם ורשעות מכוונת בחרוזיו.
השירים שלו הפכו למורכבים בהרבה, עם סאונד מלוכלך באופן מכוון, כמעט מרושל. הוא חי בממד משל עצמו ועולם דימויים תמהוני, אינטרוספקטיבי ועדיין, איכשהו, מצחיק. כשהוציא את האלבום "Operation: Doomsday" ב-99' כולם כבר ידעו שמדובר בדמות שעטה על עצמו דניאל דומליי, אבל עם מסיכה חדשה, דרייב חדש וראפ שנשמע כמו שום דבר לפניו – המסתורין החל להיבנות מעצמו. או כפי שדום עצמו ניסח בריאיון מאותה התקופה: "נבלי-על מקבלים חלק מהכוח שלהם מזה שמאדרפאקרז לא יודעים מי הם. אנחנו מוכרים מוזיקה – לא את הפרצוף שלי".
מעטה המסתורין הזה אפשר לדום לעבוד בשקט ולבנות את המתקפה המוזיקלית שלו, שהגיעה במהלך ריצה פסיכית בת שנתיים. בין 2003 ל-2005 דום שיחרר לא פחות משישה אלבומים רשמיים, שלושה אלבומי ביטים ועשרה אלבומי רימיקסים, וזה רק באופן רשמי. במסגרת הרצף הזה היה אלבום קונספט מבריק סביב נושאי אוכל בשם "MM…Food", אלבום משותף עם דיינג'רמאוס וקלאסיקת ההיפ הופ פורצת הדרך "Madvillainy" עם מאדליב. היקף החומרים המשוגע הזה הופך למדהים פי כמה כששומעים שאת חלקם הוציא במעטה זהויות נוספות – האחת זהות של מדען משוגע בן 18 בשם ויקטור ווהן, והשנייה של דרקון מוזהב מהחלל בעל שלושה ראשים בשם קינג גידוראה.
זה נשמע משוגע כי זה משוגע. מרגע שדניאל דומליי, או אולי דום, חזר לתעשיית המוזיקה הוא נהג בה כמו שהבטיח – כנבל. הוא עשה כל מה שעולה בראשו, ולא אכפת לו מאינטרסים ופוליטיקה פנימית. הוא הוציא רצף אלבומים משוגע ואז נעלם שוב לארבע שנים. הוא הבטיח פרוייקטים שונים ומשונים שרובם ככל הנראה לעולם לא יראו אור. הוא שלח להופעות שלו מתחזים שיופיעו תחת דמותו. הרי אם מה שמוכרים זה את המוזיקה, מה זה משנה אם אלו פניו מאחורי המסיכה או פנים של חבר שלו? הוא פאקינג הבריז יום לפני הפאקינג הופעה בבלוק שבה הייתי אמור לחגוג יום הולדת 26.
אבל אני לא יכול לכעוס על דום. על אף שמדובר באמן שככל הנראה הכי מתעלל במעריציו, אין סיבה לכעוס עליו. ראשית, הוא רק מקיים את שהבטיח ומתנהג בדיוק כפי שאמר. אבל שנית, ואולי חשוב מזה, הוא פשוט טוב מדי. זה דבר אחד להיות זבל בלי גיבוי, אבל כשאתה כל כך מוכשר וייחודי, כל פיסת טירוף שכזו נזקפת כאקט של גאון משוגע. האזנה לדום רק מחזקת את הטענה.
המוזיקה של דום היא כמו לרכב על סוס משטרתי גנוב בלב הארלם בדיוק ברגע שהזיות האיוואסקה מתחילות. שורות פסיכודליות שמרגישות כמו חלקים שצונזרו מהתנ"ך על שהיו אניגמטים מדי, הקשרים אזוטריים שמצליחים לדייק רעיון כל כך ספציפי ונושאים כל כך פשוטים שמטופלים בדרך כל כך מסובכת. מקצבים אלימים ולא אחידים מרובדים מתחת לממתקי סול סמיכים. הכל מסתחרר סביב הראש במערבולת צלילים מטונפת שמקשרת בין שפת רחוב למבנה שייקספירי, בין רוך לאגרסיה. זו הרפתקאה משוגעת כמעט כמו סיפור חייו של דניאל דומליי, וכמוהם – זה כל כך משתלם.
יש כת לא קטנה של ראפרים שמנשקים את האדמה עליה דום דורך. כשטיילר דה קריאייטר וארל סווטשירט פגשו אותו, הם נראו כאילו פגשו את אלוהים. דרייק לפעמים מפרסם ציטוטים שלו באינסטגרם כמו הנערה בת ה-16 שהוא עמוק בליבו. מוס דף מכיר בעל פה את כל הקטלוג שלו ויצר אלבום מחווה קצר שבו הוא שר בהתלהבות את שיריו של דום. הוא גם אחראי לאחד הדברים היפים ביותר שנאמרו על דום: "הוא חורז מוזר כמו שאני מרגיש".
המוזרות הזו היא לא הסיבה שאני כל כך אוהב את דום. כן, זה מרתק לחלוטין להאזין למוזיקה כל כך שונה – קצת כמו לפגוש באופן אישי את ביגפוט – אבל זו לא מה שמושך אותי להאזין שוב ושוב לכל השירים המוזרים שהוציא. מה שמחזיר אותי למוזיקה של דום, מה שגורם לי לחכות לאלבומים שמי יודע אם אי פעם יצאו, זה דבר פשוט בהרבה. המסתורין. בכל שמיעה אני מנסה להבין את החייזר/נבל/גאון/מדען/דרקון שהוא דום. ובכל שמיעה אני מבין אותו פחות. או כמו שסוקרטס אמר - "החוכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום".