יש משהו מעט בעייתי בראפ שנופל תחת הגדרת ה-Feel Good Music. זו הגדרה קצת מעורפלת, אבל בכל זאת ברורה לחלוטין – מוזיקה שעושה הרגשה טובה על הלב. כן, כל מוזיקה עושה הרגשה טובה למישהו (היוש חובבי דת' מטאל מתוקים), אבל פיל-גוד-מיוזיק נטועה באופטימיות ובקלילות מסוימת שכאילו מחייבת את המאזין לפתוח חלון, לקחת נשימה עמוקה של אוויר צח ולתת לציפורי השיר להלביש אותו בשמלת דיסני מטאפורית. כאן בדיוק הבעיה – בנוף האורבני הראפ צמח ממנו האוויר אינו נקי והציפורים הן במקרה הטוב יונים, ובמקרה הרע עורבים.
אולי זו הסיבה שלמרות שאני אופטימיסט, אני בכל זאת חושד בכל ראפר אופטימי. זה לא שאסור אופטימיות בהיפ הופ. להיפך, השירים היפים ביותר של הז'אנר מושתתים על מציאת נקודת האור הקטנה באופל הכי גדול. על הרעיון הזה בנה צ'אנס דה ראפר את הקריירה שלו עד כה – אופטימיסט חסר תקנה שלוקח את המכאובים הקטנים של החיים וממיר אותם לשירי ראפ מלאי נשמה בחיוך ענק. זה הגרעין של שלושת המיקסטייפים המצליחים שלו – מצליחים ברמת גראמי – ותדמית הילד-טוב-ירושלים שלו עזרה לו להפיץ את המסרים החיוביים שלו לקהל מעריצים נאמן במיוחד. אבל משהו רע קרה לצ'אנס. הוא הפך לשמח מדי.
שבע שנים אחרי ששחרר את המיקסטייפ הראשון שלו, צ'אנס סוף סוף מוציא את אלבום הבכורה שלו (עלק), שבהתאם להייפ נקרא "The Big Day". צ'אנס כנראה רצה לבדל את האלבום מהמיקסטייפים הקודמים שלו, ולכן בחר ליצור אלבום קונספט שחג סביב נושא החתונה שלו, שהתקיימה במרץ האחרון, למי שהיתה זוגתו בשש השנים האחרות. לכן האלבום נקרא "היום הגדול", ואחת הסיבות לכך שהוא פשוט אלבום בלתי נסבל. אני כותב את זה בלב כבד, כי צ'אנס הוא ללא ספק אחד האמנים האהובים עלי מהשנים האחרונות, אבל דווקא כאדם שהגן על הילד המתוק כשכינו אותו סכריני אני יכול להגיד בלב שלם - אלבום הבכורה של צ'אנס עשה לי הרעלת סוכר. 77 דקות של הרעלת סוכר.
יש כל כך הרבה רגעים מתוקים עד הקאה, מאיפה להתחיל? ההשתפכות על יום הנישואין בשיר הנושא, ההתחנפות לאשתו ב-"Handsome", השמאלץ האינסופי שהוא "Eternal", שורות מעוררות גלגולי עיניים ("I've got plans to hug and kiss ya / I've got plans to hug and hug and hug you"). יש שם פאקינג שיר שבו הוא שר את המשפט "אני לא רווק יותר" 65 פעמים. הבנו צ'אנס, אתה מאוהב. אתה לא הראשון ולא האחרון. אין צורך בפרסומת בת כמעט שעה וחצי לאהבה, כבר קנינו את המוצר, תרגיע.
זה לא שאין שירים טובים באלבום – "5 Year Plan" עם רנדי ניומן (!), "Roo" עם אחיו טיילור בנט ושני שיתופי הפעולה עם ניקי מינאז' למשל – אבל המכלול מרגיש כמו אדם שמנסה לשכנע את כולם ואת עצמו שהוא מאושר. מאיר אריאל כבר כתב על זה שאדם צועק את שחסר לו. כשצ'אנס סיים את המיקסטייפ "Acid Rap" בשיר אופטימי שנקרא "הכל טוב" האמנתי לו, כי שמעתי במהלך האלבום את המאבק הפנימי שלו בדרך אל האושר. הפעם אין שום תהליך.
זו בעצם הסיבה שהאופטימיות שלו תמיד הרגישה מקורקעת ומלאת כוונה כנה, אבל דווקא באלבום הגדול שלו היא מרגישה ריקה מתוכן. תחושת הזיוף מתעצמת עם הידיעה שהזוג המתוק שעטוף בחדי קרן וקשתות בענן היה עד לפני שנתיים בסכסוך משפטי על חזקת ביתם המשותפת. אני מאחל לו רק טוב, בחיי, אבל כשהוא יתגרש בעוד מי יודע כמה זמן האלבום הזה יהיה תזכורת מביכה לעצימת העיניים והדחקה של כל הקשיים האנושיים של זוגיות. אבל היי, לפחות אז אולי נקבל אלבום שברון לב מצוין.
איך אומר ההמנון? עוד לא אבדה תקוותנו. לא הייתי צריך לחפש רחוק מדי כדי למצוא סיבה לאופטימיות. ממש באותו היום שבו יצא אלבומו של צ'אנס, YBN Cordae בן ה-21 שיחרר את אלבום הבכורה הממכר שלו "The Lost Boy". קורדה מצליח לפגוע בול בכל המטרות שצ'אנס פספס – זה אלבום שמח, אופטימי ומרומם נפש, אבל מבלי להפוך את עצמו לתמונת אינסטגרם מפולטרת. ההתלהבות של קורדה מדבקת – היי, ממש כמו ההתלהבות של צ'אנס עד האלבום החדש – והוא מצליח להציב את האושר לצד הכאב. אי אפשר להגיע לקתרזיס מבלי לעבור איזושהי דרך.
על אף גילו הצעיר, הדרך של קורדה מעניינת במיוחד. זה לא שסיפור החיים שלו קשה מדי או צהוב במיוחד (למרות שב-"Family Matters" המצוין הוא בהחלט חושף רקע משפחתי צבעוני), אלא שהוא מספר אותו באופן מחוכם, שובה לב וסוחף. קורדה סומן בתור הגשר שבין ההיפ הופ הקלאסי לזה העדכני, והוא בהחלט סך השפעותיו, אבל הוא גם מביא לשולחן אישיות מרעננת, לשון חדה וחוש יוצא דופן ליצירת פלואו מקורי. עם הופעות אורח נהדרות מאנדרסון פאק ("RNP" המלהיב), פושה טי ("Nightmares Are Real" החותך) ואפילו צ'אנס עצמו ("Bad Idea". כן, גם פה הוא מדבר על אשתו), התוצאה היא אלבום בכורה מצוין שהקפיץ את קורדה הצעיר מיידית לרשימת הראפרים שחובה להאזין לפרויקט הבא שלו.
אחד העלבונות הגדולים שראפר עשוי לספוג הוא להיקרא נדוש, קורני. רק תשאלו את וויל סמית' או מאקלמור. הראפרים הנדושים הם פסגת השעמום, אלו שאפשר לדעת מראש בדיוק איך ישמע כל שיר שלהם, שקשה להאמין לחיוך שלהם. בשלב הזה, צ'אנס חצה את גבול הנדושות. רוצים שיר של צ'אנס? פשוט חברו כמה מסרים שמחים על אהבה, הוסיפו ציטוט תנ"כי, רפרנס לתכנית ילדים מהניינטיז ואל תשכחו ד"ש לאישה. צ'אנס עוד יצא מזה, אני באמת מאמין בו, אבל עד שנוכל גם שוב להאמין לו, תשמחו לדעת שיש ראפר חדש שכדאי לתת לו צ'אנס. סליחה, זה היה הומור נדוש.