לוג'יק הוציא עוד אלבום והמחשבה הראשונה שקפצה לי לראש ברגע שגיליתי את זה היתה "אין לי כוח לזה". הרי במהלך השנתיים האחרונות אין דרך להתעלם מהכוח העולה שהוא לוג'יק, הילד טוב ג'רוזלם של תעשיית הראפ, מסוג הראפרים שאוספים סביבם כת מעריצים פנאטית שעוקבת באדיקות דתית אחר דרשות הראפ מעוררות ההשראה והאופטימיות שלו. זה עלול קצת לעצבן, יחד עם העובדה שהבחור הוציא לא פחות מ-5 פרויקטים במהלך השנתיים האלו (האחרון ביניהם, פסקול לרומן מצליח שכתב, יצא רק לפני חודשיים), אבל זאת לא הסיבה שלא היה לי כוח לעוד קשקשת של לוג'יק. הסיבה לייאוש היא אחרת, ויותר נוגעת לאובססיה שלו, ושל ראפרים רבים אחרים, להייטרים.

אתם בטח כבר יכולים לנחש מה דעתו של לוג'יק על הייטרים, אבל אם עדיין יש לכם איזשהו ספק, אפשר להתחיל מאיור העטיפה הפשטנית של האלבום החדש, "Confessions of a Dangerous Mind" – לוג'יק אוחז בידו סמארטפון זוהר בצבע צהוב, מסמן וי באצבעותיו המוכתמות באותו הצהוב בעוד שד זועם יוצא ממנו. השנאה שבאה מבחוץ מכתימה אותו ומוציאה ממנו את השד. גלגול העיניים שהחל עוד לפני השמיעה הראשונה התגלה כמוצדק יותר ויותר עם שיר שבפנים. הנה הוא אומר פאק יו להייטרים שבאינסטגרם, הנה הוא מביא את אבא שלו ללעוג להייטרים, הנה הוא מביא את וויל סמית' ללכלך בעצמו על ההייטרים. הייטר פה, הייטר שם, הייטר הייטר כל הזמן.

קראו לי בעבר הייטר, ולא פעם אחת. אי אפשר להיות מבקר מוזיקה במשך יותר מעשור, בטח לא בתחומי הראפ, מבלי להתחספס בדרך לא נכונה על כמה אנשים. זה מצחיק, כי תמיד תפסתי את עצמי כמבקר רך למדי מתוך אמונה שעדיף להתמקד במי שטוב ולהתעלם מאלו שלא מספיק מעניינים בעיניי, אבל בתחום הזה אי אפשר להתחמק. קראו לי הייטר על דברים שכתבתי וקראו לי הייטר על דברים שלא כתבתי. סאבלימינל קרא לי פעם הייטרית, נשבע לכם.

זכור לי ראפר צעיר אחד, ממש לא חשוב שמות כי גם לא תכירו, שממש נעלב כי לא קידמתי אותו. אני רק זוכר שלא נפגעתי, פשוט חשבתי שזה מוזר כמה מהר הפכתי להייטר. הנה, עכשיו כתבתי דיעה שלילית על לוג'יק, מה שהופך אותי מיידית להייטר. לפי השיר "Pardon My Ego", לוג'יק חושב שאני יכול ללכת למצוץ זין.

המונח הייטר, באופן דיי מפתיע, די טרי בהגדרתו הנוכחית: אדם ששונא מישהו אחר רק לשם השנאה, לרוב בליווי קנאה מסוימת ומרירות מובנית. הוא קיצור של הכינוי "Player Hater", שנוצר בקרב הקהילה האפרו-אמריקאית בימים שבהם התחילו להבין שכל אדם הוא שחקן במשחק הקפיטליסטי האכזר – בין אם הוא סוחר סמים ברחוב או איש עסקים מצליח. ככל שהשחקן מתקדם במעלה לוח המשחק, כך הוא צובר יותר שונאים, הייטרים. לעולם המוזיקה הוא הגיע בשיר המוזר/מעולה "Playa Hater" של נוטוריוס ב.י.ג, סוג של אינטרפטציה מוזרה לשיר "Hey Love" של הדלפוניקס. מאז המונח התפשט ברחבי תעשיית ההיפ הופ כאש בשדה נפט.

קשה להכחיש את העובדה שיש הייטרים בינינו. הרשתות החברתיות דאגו להדגיש ולהגביר כל שנאה חסרת פרופורציות, וגם אם הפרשנות של לוג'יק לשיח השנאה אונליין נדושה, היא עדיין מדויקת. ב-2019 השנאה בתנופה ענקית, והכינוי הייטר רלוונטי מתמיד, אבל הבעיה הממשית היא לא עצם השימוש בכינוי, אלא האופן בו משתמשים בו. כמו כרטיס יציאה מהכלא, השם הייטר ברוב המקרים בא כדי לבטל כל סוג של ביקורת, לגיטימית פחות או יותר. הרי אם אדם הוא הייטר, אין סיבה להקשיב למה שהוא אומר כשהכל נובע מהשנאה שלו.

ההייטרים הפכו לסמל סטטוס. אם יש לך הייטרים, זה אומר שאתה מצליח, שאכפת לאנשים ממך, שאתה קיים. וראפרים אוהבים להתרברב בזה שהם מעוררים רגשות. אחת התפיסות בנוגע להייטרים היא שהם רוצים להיות מושא השנאה שלהם. "They hate us cause they ain't us" (הם שונאים אותנו כי הם לא אנחנו) אומר ג'יימס פרנקו בסרט "הריאיון", ובכך הוליד מם שמשמש טמבלים באינטרנט לנפנף כל מי שהם תופסים כהייטר. קצת אירוני שהמשפט הזה נועד להדגיש עד כמה האדם שהוא מגלם, מראיין אטום ואגוצנטרי, לא מסוגל להקשיב לאף אחד חוץ מעצמו. אבל כן, בטח. ההייטרים פועלים מתוך קנאה.

אם היה לי שקל על כל פעם שמישהו כתב שאני פשוט ראפר ממורמר שמעולם לא הצליח, הייתי חי כמו ראפר. לשמחת כולכם, מעולם לא רציתי להיות ראפר. מי בכלל יכול לעמוד בכל הלחץ הזה להיות מספר אחד? שמחתי למצוא מקום בשולי התרבות, לכתוב על האמנות שאני אוהב, לבטא את קולי באופן מעט שונה מעמיתיי לתחום ההיפ הופ. אני מאמין, באמת ובתמים, שביקורת בונה ומדויקת נדרשת כדי לקדם כל תחום תרבות, אבל אם אותה ביקורת נכנסת תחת קטגוריית הייטר היא מבוטלת כלאחר יד. ראפרים שלא מפסיקים לדבר על הייטרים מקשיבים למעשה רק ליס מנים, וזה הרבה יותר גרוע. מי שלא מקשיב לביקורת לעולם לא ישנה את דרכיו, ואולי זה למה האלבומים של לוג'יק כל כך חד-גוניים. ואולי אני סתם הייטר.