עשרת השירים שעשו את חצי שנת 2015 בפופ

עשרת השירים שעשו את חצי שנת 2015 בהיפ הופ

Petite Meller - Baby Love

הקליפ הכי ססגוני, יפה וכיפי של החצי הראשון של השנה הזו שייך לפטיט מלר, יוצאת הרכב האלקטרו-פופ-טראש טרי פויזן. כן, היא מכאן, וכן, היא מצוינת. הווידאו עם הצבעים הכי צבעוניים והג'ירפות הכי פוטוגניות צולם בניירובי קניה, ומשלב בין השאר הומאז'ים לסצנות מסרטים הוליוודיים קלאסיים וילדים מקומיים רוקדים פריסטייל. קשה לשים במדויק את האצבע על מה שכל כך נפלא כאן, אבל זה טמון בנינוחות שבה הווידאו הזה מפגיש בין הקול לפשוט, בין המדויק למאולתר, בין סופר עכשווי לסטייל שלעולם לא יוצא מהאופנה. כל זה מצולם בצורה לא פחות ממושלמת עם אסתטיקה מעוררת תאווה, פטיט מגיעה כאן למיצוי הכי מדויק ומזוקק של הדמות שלה, והשיר עצמו הוא פשוט פופ מושלם.

Pedestrian At Best - Courtney Barnett

קורטני ברנט האוסטרלית, הבחורה הכי נכונה של שנת 2015, פתחה את השנה במכה עם הקליפ הזה שתופס מהשניה הראשונה ומלווה את הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה המצוין שלה "Sometimes I Sit And Think And Sometimes I Just Sit". ברנט מפיחה חיים בדמות הליצן העצוב הקלאסי, כשיא מגלמת את "ליצן השנה 2013" שנזנח מאחור, נשכח ונותר מלא אכזבה, נידונה להמשיך לתור בגן השעשועים בשביל להיות מושא ללעג לילדים המתעללים. עוד לפני שהיא באמת פורצת, ברנט מתמודדת עם היום שאחרי ההצלחה ויודעת שעם העיתונים של האתמול עוטפים בהווה את הדגים, אבל הליצנים של אשתקד לא טובים אפילו לזה. תהיי חזקה קורטני. אוהבים אותך! 

 

FKA twigs - Pendulum

ללא קשר משפחתי, טליה דברט ברנט לעומת זאת, היא החייזרית הנכונה ביותר של הרגע. היצירה של FKA Twigs היא תמיד החוויה המלאה של סך כל החלקים שמרכיבים את החזון האמנותי שלה: הארט, הלוק, הכוריאוגרפיה וכמובן המוזיקה. כמו אצל ביורק ומדונה, שתי השפעות אדירות, כל אחת בדרכה, קליפים הם המדיום המושלם לצרוך דרכו את התופעה שנקראית FKA Twigs, והווידאו של "Pendulum" הוא עוד פסגה ברכס השיאים אליהם היא מגיעה באופן קבוע. כמו תמיד היא מציעה את עצמה לצופה בצורה טוטאלית, כשהיא חשופה בקלוז אפ, קשורה, תלויה והפוכה, כלוחמת שרוקעת ושולחת גלים בים של מראות או כמין דמות CGI שעולה מתוך ים של כספית. הכי מדהים כאן זה שאיכשהו, בתוך כל אלו, הפעם היא מצליחה לתת רושם שהיא, כרגיל, מחוץ לעולם הזה, ובמקביל הכי אמיתית ואנושית שיש.

Dan Deacon - When I Was Done Dying

קליפ האנימציה הטוב ביותר עד כה השנה מגיע באדיבות תכנית הקאלט האדירה “Off The Air” של הרשת הביזאריתAdult Swim, שמצאה בפרק המיוחד הזה את השידוך המוזיקלי המושלם להזיות שלה, בדמות היוצר המאuד מוזר ומאuד מוכשר דן דיקון. הקליפ של “WIWDD” מורכב למעשה מתשע יצירות של תשעה אנימטורים שונים ומשונים, שהוכנו במיוחד לשיר וחוברו להן יחדיו ליצירה אחת. הסגנונות כאן לא דומים בכלל וכל יוצר בוחר לעבוד בטכניקה אחרת ולבטא דברים שונים בתכלית, וזה מתאים בול למוזיקה כל כך עמוסה ברבדים כמו של דיקון. מתוך הכאוס והמגוון עולה איכות אחידה ובלתי מתפשרת ובעיקר תחושה שכל המעורבים בקליפ המטריף הזה משדרים על אותו גל ומתחברים לאותם תדרים גבוהים של חופש אמנותי, חשיבה קילומטרים מחוץ לקופסא ואהבה אמיתית ליצירה.

Grimes - REALiTi

איך אפשר שלא למות על גריימז? גם בקליפ שצולם כלאחר יד תוך כדי טור שלה במזרח הרחוק, שלא קורה בו בעצם כלום ומלווה שיר שהקבצים שלו אבדו ולכן לא מוקסס ולא יצא לעולם, היא מצליחה לגעת במשהו הכי אמיתי ולתת להתקרב אליה כמו שמעט מאוד אמנים יודעים לעשות. הנה גריימז בהופעה, הנה היא בטיול, הנה היא על גרם מדרגות רנדומלי, הנה היא על הגג מצביעה על עיר מלאת ניאונים, הנה היא ליד מזרקה, עפה על עצמה. גריימז ביימה, גריימז כתבה, גריימז ביצעה. תודה לאל על גריימז.

Sleater-Kinney - A New Wave

“Bob's Burgers” היא הסימפסונס של העשור הנוכחי. טוב אולי זאת הגזמה מאד מוגזמת, אבל הסדרה הזו מגלמת את כל מה שהיה טוב בסימספונס ואיננו עוד. המשפחה הסופר אמריקאית כבר לא כולה לבנה (כלומר צהובה) והערכים השתנו לא מעט, אבל הבלצ'רים, כמו הסימפסונים, מבטאים דרך המיקרו קוסמוס שלהם במסעדת הבורגרים של בוב, את כל התהליכים הגדולים ביותר שעוברים על ממלכת ארה"ב של המאה הנוכחית. כמו בסימפסונס גם בוב'ז ברגרז אוהבים מאד מוזיקה (טינה האמא חושבת שהיא במחזמר, וג'ין הצעיר מסמפל פלוצים)  - אוהבים אותה כל כך עד שיצאו ממסגרת הסדרה בשביל לעשות קליפ. כי הם יכולים. הנונשלנטיות המקסימה של הסדרה מתבטאת בכל פריים ופריים של הווידאו הפסיכדלי והמצוין ל-"A New Wave", בו ילדי המשפחה עפים בדמיון המאוד מציאותי הטיפוסי לבני המשפחה על מופע פרטי וביתי של סליטר קיני, מלכות הרוק מפורטלנד, שאחראיות לקאמבק הגדול והמוצלח ביותר של השנה עד כה.

Dane Joe's Fever Dreams

אם אתם קוראים שורות אלו מאוחר בלילה, אולי עדיף שתוותרו על הקליפ הזה. עדי קום, שמיטיבי לכת יכירו מההרכב הישראלי Dirty Hands On A Trash Like You, מגישה בסרט הקצר הזה שני שירים, אחד שלה והאחר קאבר מצוין לשיר מופתי של בריאן ג'ונסטאון מאסאקר, ארוזים בתוך חלום בלהות. כפי שמתואר בטקסט שנלחש בפתיחת הסרטון - דם ועצמות, אפר ועפר, רוק ודמעות מתערבבים כאן בצורה מעוררת השראה ומערערת נשמה. Dane Joe היא מלכת האופל, נסיכת המאגיה השחורה, הדוכסית של כל מה שצורם ומעביר צמרמורות בעמוד השדרה. הווידאו הזה מהמם ביופיו המטריד, המוזיקה והביצועים נוגעים עמוק עמוק, ואתם חייבים לעצמכם להכיר את הבחורה הזאת.

Jamie xx - Loud Places (ft Romy)

ג'יימי xx מארח את שותפתו ל-xx רומי ב “Loud Places”, ובקליפ הם משחזרים את ימי הנעורים, כשהכירו והתחברו דרך סקייטבורדינג בלילות ברחבי דרום מערב לונדון. אין הרבה בקליפ הזה, ואולי זאת בכלל המוזיקה המהפנטת שמסיחה את הדעת ונותנת את הרושם שהוא טוב. אבל זה לא רק זה. מה שכן יש כאן מוגש בעדינות מרגשת, החיבור בין צמד החברים עובר כמאוד כן ואמיתי, והויז'אולז הפשוטים משאירים המון מקום למוזיקה למלא את הלב. תוסיפו לזה קונפטי אקסטרה לארג' בצבעי אלבום הבכורה של ג'יימי "In Colour", שמצטלם נהדר בסלואו מושן כשהוא מתפזר דרך הלילה, ויש לכם קליפ שלוחץ במדויק על בלוטת הנוסטלגיה שבעורף.

Kendrick Lamar - Alright

קנדריק לאמאר ממשיך למתג את עצמו כנביא השחור הגדול של דורנו ובמקביל לשתף אותנו בעולם הפנימי הסוריאליסטי שלו, לזרוע בלבול בין המסרים הנוקבים, המחשבות האמביוולנטיות, הדימויים המופשטים והכיף הטהור. קצת כמו בקליפים הגדולים ביותר של מייקל ג'קסון, גם אצל קנדריק עוברות כמעט שלוש דקות עד שהשיר עצמו בכלל מתחיל, והכל מוגש כאופוס גדול מהחיים וחד פעמי. קנדריק עף ברחובות קומפטון עיר הולדתו, מרחף מעל צרות היומיום והמאבקים הקיומיים ומפיח תקווה ב-Homies שלו בגטו, עד שהוא נורה סימבולית על ידי שוטר לבן, מזדקן ומשועמם. ולמה?? הרי הוא, על לא עוול בכפו, סתם ישב בראש עמוד תאורה ועשה ראפ! מצד אחד הקליפ הזה באמת ענק, מצד שני הוא מתאמץ מדי להרשים ולוקח את עצמו ברצינות יתרה. אבל קנדריק עצמו כרגיל יודע את זה, ובגלל זה הוא דופק חתיכת חיוך בשניה האחרונה. בסופו של דבר, זה הכל בידור.

Rihanna - Bitch Better Have My Money

ולכאורה בדיוק בצד השני של התמונה, ההיפך הגמור, ריהאנה גם כן בחתיכת יצירה גרנדיוזית אבל נטולת ערכים, מלאת אלימות, משולחת רסן, לא בטוחה לעבודה, מסוכנת לציבור. הקליפ הזה עורר עליה את חמתן של פמיניסטיות, של אנשי משפחה החרדים לשלום הציבור והתדרדרות החברה ושאר מתחסדים. ובצדק. אבל דברים הם לא רק כמו שהם נראים. לריהאנה דווקא כן יש כאן מה לומר. היוצרות התהפכו. האלימות בווידאו, גם אם חסרת הצדקה, היא בשליטתה המלאה. את העירום הנשי היא מוציאה אותו מההקשר הרגיל בקליפים של מוזיקה שחורה (תחת, תחת ועוד תחת) ומשתמשת בו לא כדי לחפצן אלא כעירום אמנותי, והיא גם מבטאת ומשתפת דרך הקליפ מאבקים מחייה האמיתיים, של עצמאות פיננסית ונשית מול גופים וגברים נצלניים. כן, עדיין רק הנשים כאן עירומות, האלימות באמת נחשפת לילדים צעירים שמעריצים אותה, ואין כאן יותר מדי טוב טעם. אבל בסופו של דבר, כמו אצל קנדריק, זה רק בידור, ומדובר בבידור מצוין שעשוי מעולה.