ניר טרטר הוא הפנים של להקת "אינפקציה", תופעת הקאמבק הכי בוערת ברוק הישראלי בשבועיים האחרונים. שבע שנים אחרי שניגנו יחד את האקורד האחרון, החליטו חברי להקת הקאלט על מופע איחוד חד-פעמי במועדון "בארבי" בתל אביב (10.9). הכרטיסים נחטפו עוד לפני שהספקתם להגיד "גיא בן שטרית". הלהקה הכריזה על מופע שני (6.10), שגם אליו אזלו הכרטיסים במהירות, ובמהלך סוף השבוע אזלו הכרטיסים גם למופע השלישי (29.10), במועדון הרוק הגדול בארץ, שתכולתו מתקרבת לאלף איש. ככה זה בעידן הפייסבוק, שבו קמפיין של מעריצים לקאמבק של "אינפקציה" צבר תאוצה דרך הרשת החברתית והביא את חברי הלהקה להבין שבשלו התנאים לעלות שוב יחד על הבמה.

-טרטר, שיחקתם אותה בגדול.
"כן נראה לי, סבבה ,זה מאוד מחמיא. אנחנו עדיין מנסים לעכל את מה שקורה. זה מרגש, מפתיע, מגניב ומדליק. אמרנו שאם לעשות משהו אז עכשיו, שלא נחכה עוד עשר שנים. פתאום תוך כמה דקות הכל נגמר, ועוד אחד נגמר, ווואו".

-מה גרם לכך שבא לכם שוב להופיע?
"המון זמן עבר והמון מבקשים בפייסבוק. אנשים פונים אלינו, מבקשים, ומספרים על חוויות, שירים שליוו אותם במהלך השנים. היה נתק בין חברי הלהקה, היה ברוגז או מריבה. בחודשים האחרונים התחלנו להתראות, בנסיבות כאלה ואחרות. התחיל דיבור, גיששנו קצת, ואמרנו שעדיף לעשות את זה בגיל 30 ולא 40".

-התכוונת 40 ולא 50.
"זה בינינו. אני בעצם בן 20".

אין תמונה
"12 שנה היינו יחד והזמן עושה את שלו. כל אחד כבר עולה על העצבים של השני. היה איזשהו פיצוץ ולא דיברנו"

-על מה רבתם?
"אנחנו לא הלהקה הראשונה שרבה ומתפרקת. היו המון מתחים. היינו יחד המון שנים. מ-95' עד 2007, זה 12 שנה יחד והזמן עושה את שלו. כל אחד כבר עולה על העצבים של השני. היה איזשהו פיצוץ ולא דיברנו. היו נסיונות פה ושם, אבל היינו צריכים את הזמן צינון בשביל שוב פעם לשבת באותו חדר ולדבר, בלי שמשהו יישבר".

-על הראש של מישהו?
"לא, זה גם חרוז".

-מה זה "אינפקציה" מבחינתך היום?
"'אינפקציה' זה מה שהיה, ושום דבר לא השתנה בלהקה. זה כמו מה השתנה באהבה שלך לאשתך בעשרים שנה האחרונות? זו אותה האהבה הישנה, שהשתנתה עם השנים, אבל זה אותו מקום. בשיר הראשון בחדר החזרות לקחנו גיטרות ואמרנו - וואו, כאילו לא עברו שבע שנים. זה הקסם שמסביר את כל העניין של האיחוד הזה. בעיני קורה קסם כשאנשים מצליחים שוב להסתדר יחד".

"פתח תקווה"

-מה אתה חושב היום על השירים מלפני 15 שנה?
"מה שחשבתי בזמנו. אני עדיין מאוד אוהב את זה. העולם השתנה בשנים האחרונות, הוא נהיה יותר קיצוני ואלים, ויש היום עוד להקות מסביב שמשתמשות במשהו אגרסיבי ו'לפנים', יותר מפעם. ההעזה הזו מבורכת, אני שמח על מהפכת האינדי שנהייתה פה, כי יש המון דברים יפים וטובים שקורים. מצד שני זה מפליא לראות שאין חדש תחת השמש - האלימות אותה אלימות, הקיצוניות אותה קיצוניות. לכן אני הולך לבצע את השירים אותו דבר, אותו אטרף. מהתו הראשון הכל נשאר בול אותו דבר. זה גם מצחיק ככה".

"המופרעים חשבו שאני חנון והחנונים חשבו שאני מופרע"

-וכסולן, מה השתנה אצלך?
"אני מרגיש שזה נעים ונוח לחזור קצת למקום ההוא, כמו לחזור הביתה, אחרי מסע ארוך של שבע שנים בג'ונגלים של דרום אמריקה. עבורי זו חזרה מנחמת, נחמדה וטבעית הביתה".

-אתה אוהב את התדמית שלך?
"תלוי על איזו תדמית אתה מדבר. אני אף פעם לא הצלחתי להתחבר לשום מסגרת מסוימת, אם זה גן, בית ספר, תנועת נוער, צבא. כל מה שקשור למשהו חברתי תמיד הייתי אאוטסיידר, ברמה שהמופרעים חשבו שאני חנון והחנונים חשבו שאני מופרע. הייתי לבד עם הפסנתר, לא תקשרתי עם העולם החיצון. דרך הפגישה עם גיא נוצרה למעשה  התקשורת הראשונה שהיתה לי עם אנשים ובני אדם. זה ממש טוב ויפה. לפני זה הייתי לונר, פרש בודד, כמו ששרתי פעם בשיר. זה נחמד כי אתה פוגש עוד אנשים ומבין שיש עוד דברים חוץ מפסנתר וקירות בטון".

זכוכיות על הלשון

-"אינפקציה" היא להקה עם מסרים. עד כמה חשוב לך שיקשיבו למילים?
"בסך הכל, אם אתה באמת מסתכל על הטקסט, זה אף פעם לא מגיע עם כפית. מצד שני זה בא בישירות, באגרסיביות, אנחנו לא מתייפייפים. יש בטקסטים סיפור מקאברי, מרושע, הזוי, שמעיר רגשות בצורה לא ישירה. הסיפורים נעים בין שטות למשהו ממש עמוק. יש מידה רבה של הומור ועצב בשירים, שהופך אותם למשהו קצת מנחם. יש הומור שמשולב באכזריות וניכור, שמסתיר עצב ודכדוך והופך את זה לשירי בלוז. אבל כל אחד מפרש את זה איך שהוא מבין. פגשתי פעם זוג ששיר החופה שלהם היה 'זכוכיות על הלשון'. מצד שני מישהי אחרת סיפרה לי שחברה שלה התאבדה והשיר הזה, 'זכוכיות על הלשון', היה מושמע ברקע בלופ כשמצאו אותה".

-מדהים.
כל אחד מפרש את השיר איך שזה נוגע לו, כל אחד והסיפור האישי שלו. אני אגיד את הקלישאה, שאנחנו רק עושים את המוזיקה. אני הרי לא יכול להסביר על מה הטקסטים מדברים ומה זה אומר, אנחנו הולכים עם אינטואיציות ותחושות, עם מה שמזיז אותנו, מרטיט, מרגש, גם אני וגם גיא. אני יכול לחזור על שורה אחת באופן רפטטיבי כמו ב'טניס' או 'אלטעזאכן', אבל אחרי שהבדיחה מיצתה את עצמה מגיע השלב הבא ומתחילה גרוטסקה דיוויד לינצ'ית הזויה. אז מבחינתי הכל חשוב".

אינפקציה פרומו
"אנחנו לא מתייפייפים. יש בשירים סיפור מקאברי, מרושע, הזוי, הומור שמשולב באכזריות וניכור, שמסתיר עצב" | צילום: אדם שולדמן

-ובכל זאת אנשים באים גם כי יש בזה בידור.
יש בשירים שלנו ילדותיות וצחוק והומור, אבל אנשים טוענים לחשוב שהומור זה משהו שמוזיל מוזיקה. אני לא חושב שזה נכון. אנחנו מתייחסים למוזיקה בצורה רצינית. שוקדים על כל תו ותו, עושים חזרות ורוצים שהכל יהיה טוב. אנחנו לא מעגלים פינות. הטקסט גם משרת את השיר וגם עומד בפני עצמו".

"אנחנו גברים שרוצים לשרוד בעולם, כמו רוקי"

-וקאבר כמו "עין הנמר"?
"יש שורה בשיר המקורי שמדברת על האיש והרצון שלו לשרוד. זה נורא אנחנו איפשהו. גבר שרוצה לשרוד בעולם ולהגיד את שלו, כמו רוקי. לעשות את זה בדרך שלך בלי להתפשר. יש בזה משהו מצחיק ופאתטי כי השיר לוקח את עצמו נורא ברצינות. יחד עם זאת, יש בזה משהו נכון. העולם לא עושה לך הנחות. אתה צריך 'טו פייט פור יור רייט טו פארטי'".

-ההורים שלך תמכו במלחמה הזו?
"ניסיתי להיפטר מזה. אני רוצה להיות בן אדם רציני. אבל המוזיקה זה סוג של מופרעות כזאת שמשתלטת לך על החיים. כמו אינפקציה שלא נותנת לך לחיות את החיים הנורמליים של צבא, חתונה, שני ילדים ומשכנתא. בלי המוזיקה זה אולי היה קורה, ואולי זה עוד יקרה. בהתחלה המוזיקה היתה רק תחביב וניסיתי לעשות המון דברים אחרים, אבל זה משתלט עליך ובשלב מסוים אתה מבין את הדיבוק שנכנס לגוף. הוא אומר לך - לך לפסנתר ותשיר, מה אתה דפוק? תכתוב מנגנינות. זה מחוץ לשליטה קצת, ואולי זה נשמע נורא קלישאתי, אבל המוזיקה אצלי בחיים, יש לה חיים משל עצמה, היא שולטת בי למרות שניסיתי לעצור את סוס הפרא המתפרץ, הוא לוקח אותי איתו".

עין הנמר

-ומשפחה משלך?
"כרגע אני רווק. היה לי קשר ארוך שנגמר. היו לי הרבה קשרים. תמיד יש לי חברה ונפרדים, ועוד אחת ונפרדים. אני לא טיפוס של... יש לי קשרים. אני לא מחפש סטוצים וכאלה. יותר כאילו... וגם אם כן, זה נגרר לקשר. אולי יום אחד אתחתן, לך תדע, אני לא שולל, תלוי מה יוליד יום. אולי אתחתן עם המוזיקה ויהיה לנו תינוק שעשוי מתווים".

"אולי הכלה שלי תחכה בקהל ותרקוד פוגו בשמלה לבנה"

-אולי הכלה מחכה בהופעה בבארבי.
"עם שמלה לבנה בקהל, עושה פוגו, זורקת עלי את הבוקה. מקווה שהיא לא גבר מחופש".

-מה תלבש בהופעה הראשונה?
"אני לא חושב שאני הולך ללבוש משהו. אולי צ'קלקה על הראש, גוף עירום צבוע בורוד, עם שנורקל וצידנית. או חולצה מכופתרת, או ג'ינס וטי שירט, וניתן למוזיקה לדבר. יש אנשים בני 17 שאז היו בני 10. ניתן להם את אינפקציה שזה המוזיקה לפני הכל. אחר כך הצחוקים והשיגועים".

-תדמיין את הסצנה: ניר טרטר של היום פוגש את ניר טרטר שהקים את "אינפקציה".
"מתחלקים בשקית במבה. עדיין אוהב במבה, ולא יעזור כלום. מתחבקים, ואז אני חוזר לעתיד".

סרט של סקס