לוח השנה מראה שדנה ברגר היתה בת 41 לפני קצת יותר מחודש, בדיוק הגיל שבו נפתחות בחיים דלתות חדשות, כמו שאומר השיר החדש שלה "דלתות נפתחות", שיוצא כעת גם כקליפ חדש ויפהפה, בבימויה של הצלמת יפעת דדון, אשתו של הגיטריסט הנצחי של ברגר, יניב דדון.
זמרת שחורשת הופעות ואמא במשרה מלאה
ברגר הבלונדינית היפה, שלפני עשרים שנה בדיוק מילאה את חלומות הרוקנ'רול של לא מעט מתבגרים כסולנית של להקת "בלאגן" ולפני 17 שנה הוציאה את אלבום הסולו המצוין שלה, היא היום יוצאת וזמרת עצמאית, ללא גב של חברת תקליטים גדולה, שחורשת הופעות (14.12 "זאפה" תל אביב, 15.12 "פלורה" רחובות, 29.12 "הפרה", שבי ציון), נשואה באושר ואמא במשרה מלאה לליה בת ה-8 וחצי וגור בן השנתיים וחצי. אבל במקום לאכול מרק עם גולש ושעועית שהכין בעלה, התאורן עדי שרון, היא כעת בדרך לצפון להתארח בהופעה של איתי פרל, השותף שלה לאלבומה הקודם, שיצא למסע בלוז ברחבי הארץ.
"דלתות נפתחות" הוא הסינגל השני של ברגר מאז החזרה למסלול הסולו. קדם לו "אם היה לי", וברגר ממש לא לחוצה על הוצאת אלבום שלם בקרוב, אלא בעיקר מכוונת להופעות. "אלבום ייצא מתישהו, אבל זה לא המוצר העיקרי, ההופעה זה העניין, עם שירים חדשים שמפיחים רוח חיים. כשיגיע הזמן אני אכרוך את השירים שהוצאתי לאלבום, אבל יותר לכרטיס ביקור או בשביל הפרסטיז'. אין היום איפה לקנות דיסקים ויש מעט אנשים שעושים את זה, אז זה כבר לא העניין. הרבה עוד מתנהגים לפי הכללים הישנים וכבר לא תופסים שצריך לשנות את מטבע הלשון 'נו מתי האלבום יוצא'".
-אומרת מי שלפני 11 שנה מכרה פלטינה כפולה מ"עד הקצה".
"המוזיקה נשארת, רק הפורמטים משתנים. עכשיו לא ברור מה הפורמט שלנו, אנחנו בתקופת ביניים, תפר, לא ברור עוד איך אורזים את המוזיקה שאפשר יהיה לקנות אותה בכסף. בארץ יש חוקים של הארץ ואין לי תשובות, אז אני מתמקדת במוזיקה ולא ממש אכפת לי הפורמט. לא אהיה נוסטלגית על פורמט שמת. מצד שני, אני לא אשבור את כל החוקים. ייצא אלבום עם עשרה שירים שנבחרו, וכרגע אנחנו בשלב המיקסים".
"אף פעם לא הלכתי אל הקהל לפי מה שהוא רוצה"
-מי מחכה למוזיקה שלך היום, מי הקהל שלך?
"שאלה טובה. אני לא יודעת להגיד מבחינת פילוח אוכלוסיה. בהופעות אינטימיות קרובות אני רואה קהל ומרגישה את האנשים, והם לא ילדים. חלקם גדלו איתי עוד מ'עניין של זמן' אפילו, 'בלאגן' והאלבומים שבדרך. אולי יש גם עדיין שהם בחיי הרווקות אבל רבה מאוד בעלי משפחות שיוצאים להתאוורר, לשבור שניה שגרה של יום ביתי מוכר, אני חושבת שהגילאים הם בין עשרים לחמישים".
-הכיוון המוזיקלי שלך נשאר הסינגר-סונגרייטר, את לא מנסה ליצור להיטים.
"אני לא מחפשת להיט, אף פעם לא חיפשתי. אולי זה לא תואם את הלך הרוח של התקופה. כשאני עושה מזיקה ובוחרת שירים להקליט כדי לרענן את ההופעה אני לא חושבת מה עכשיו יביא לי סוג של הופעות במועדונים או על משהו קצבי, אלא מה שמפצלח לי את הלב, לי ולמפיקים וליועצים. אם לחברות הטובות שלי זולגת הדמעה אז זה שיר טוב. אבל אני אף פעם לא אומרת 'לא'. אם מפיק צעיר יביא לי שיר דאנס מטורף שלא על גיטרה ואני אדלק אני אעשה אותו, זה לא אג'נדה. ההחלטה נובעת מתוכי, מהיצירה, ממה שנשמע לי נכון ומהניחוח שאני מקבלת מהמפיק המוזיקלי שלי, שעכשיו זה אייל קצב, שבא מגיטרות ומשירים רוקיסטיים. 'אם היה לי' הוא שיר גיטרות די קצבי, די רוקנ'רול, שמחבר אותי למקומות שבאתי מהם".
-יש בך עדיין את הרעב להיות כוכבת?
"מה זה כוכבת בארץ? אפשר לדון בזה. טעמתי מזה. יש בי את הרעב לכבוש עוד קהל, בטח שכן, ועוד איך. אני חושבת שכל אמן רוצה עוד קהל. אבל אף פעם לא הלכתי אל הקהל לפי מה שהוא רוצה. גם כשזה הצליח מאוד זה לא היה תוך החלטה של 'נעשה מה שהקהל אוהב', בחיים לא. אני לא יודעת לעבוד בצורה כזו. אולי אמנים אחרים כן כי הם אנשי עסקים, אבל אני לא פועלת ככה. אני לא יכולה לכתוב שיר בשביל משהו, לאיזושהי מטרה, אני לא בנויה ככה. יש רעב להצלחה תמיד וזה מה שמניע אותי קדימה. אני שלמה עם המקום שאני נמצאת בו, מבסוטית מהקהל שלי, מופיעה הרבה ומגיע קהל לראות אותי. אני רוצה להגיע למקומות יותר גדולים, אבל לא אעשה בשביל זה משהו שיסתור את הנטייה טבעית שלי, אני לא מסוג כזה של אנשים".
"אין דבר כזה אהבה בלי גבולות"
-איזו אמא את?
"אני נעה בין המדליקה לפולניה, יש רגעים כאלה וכאלה. אני שרה, קופצת, משתוללת וצוחקת איתם כי זה נראה לי חשוב ויש המון צחוקים ושטויות, המון ג'יברישים וצחוקים והמון להשתטות יחד. מצד שני אני מבינה עם הילד השני שבלי גבולות זה לא עובד. אהבה בלי גבול לא אפשרית. לא רק עם ילדים, גם בכלל, גבול הוא חלק מאהבה, אין קונפליקט ביניהם, הם משלימים אחד את השני. אני אמא של גבולות - מקלחות, שינה, שיעורי בית, יש סדר בבלגן".
-יש אצלם כבר נטייה למקצוע?
"ליה היא בכיתה ג'. ילדה מדליקה, ששרה ומנגנת ורוקדת ומציירת, מודדת בגדים מול הראי, מחליפה כובעים וצעיפים. היא כבר באה לראות אותי מופיעה בזאפה בהופעת צהרים. גור קטן מדי, הוא בן שנתיים וחצי, נגמל מטיטולים, גבר גבר ממש מדהים".
-ובקיץ האחרון הלכת להיאבק על העתיד שלהם.
"כן, כמובן. הופעתי בעצרת השלישית ברחבת המוזיאון, רגע לפני שזה התמסחר וזה עבר לשלמה ארצי ו'פנסים חכמים' על הבמה. שרתי את 'Talking About A Revolution' של טרייסי צ'פמן, לפני ברי סחרוף ואחרי יהודה פוליקר. היה מרגש ומדהים, חווייה שאזכור לכל החיים. כילדת מהפכות סיקסטיזית זה היה בשבילי וואו, לגעת באושר, הימים ההם.
"מאז רצח רבין לא ראיתי את האנשים היפים של המדינה יוצאים מהבית והפעם הם יצאו מהבית להפגנות. תמיד היתה ציניות והיה יאוש ובקיץ כולם באו וזה היה מרגש. אנשים הצליחו לשים בצד את היאוש ועשו משהו שריגש אותי ברמות עמוקות. הרגשה של להיות חלק מההיסטוריה, כמו אז על הבמה ברצח רבין. את הערב ההוא אני לא אשכח בחיים. שרתי את 'שקט' וחמש דקות אחרי זה ירו בו. כשהאישי שלך סרוג בכללי הרחב אתה מרגיש מחובר למקום, בטוב וברע".
-מהו הסינגל הבא שלך?
"שיר שיהודה פוליקר הלחין לטקסט של צרויה להב. קוראים לו 'אל תאמין לי' ואני מחכה שהוא ייצא משולחן הניתוחים של קצב. אהבתי את הטקסט אבל צרויה הבטיחה אותו למישהו אחר. כשהטקסט השתחרר והגיע אלי ישבתי איתו לילה שלם ובסוף ביקשתי מצרויה שתפנה לפוליקר שילחין. היא התלבטה כי פוליקר לא כותב כל כך לאנשים אחרים. בסוף היא הסכימה ואחרי כמה ימים קיבלתי הודעה שפוליקר הלחין בשבילי את השיר. נפגשנו והשאר הסיטוריה. בשבוע שעבר הוא בא להקליט בשיר הזה אקורדיון, בגלמה ובוזוקי וגם עושה קולות. וזה ממש משמח ולא צפוי. היה לי איתו מפגש קסום. הכרתי חבר חדש שהתאהבתי בו מאוד ואנחנו חולקים את ניקי הכנרת שמנגנת איתו וגם איתי".
"כמה שירים אוכל לחלץ מהדמעה המוכרת שלי? וגם אם יהיה לי עצוב - זו אותה שריטה"
-בעבר אמרת שאת יכולה לכתוב שירים רק ממקום של עצב.
"בגלל זה בשנים האחרונות אני יותר מלחינה מכותבת טקסטים. אחת הסיבות היא שאני לא הורסת לעצמי את החיים כדי שיהיה לי עצוב ואוכל לכתוב שירים יפים. המשפחה שלי יקרה לי מפז ולא אדפוק את החיים כדי שייצאו לי שירים טובים. אז אני יותר מלחינה ואני לומדת בעזרת מוריי המהוללים, מאיר גולברג וצרויה להב, לכתוב לא רק מהמקום הרגשי, אלא מהאינטלקט מרגשות אחרים שלא רק שלך. אני בתרגילי כתיבה והגל החדש הגדול של טקסטים עוד לא שטף אותי. אני מקווה שזה יגיע כי זה המקצוע שלי וזו לא בושה לנסות ולתרגל וללמוד. כי כמה שירים אוכל לחלץ מהדמעה המוכרת שלי? וגם אם יהיה לי עצוב, זו אותה שריטה.
"אחת המשימות היא ללמוד לכתוב ממקומות חדשים וזה עוד לא קרה לי. אני מקווה שזה יקרה כי המוזיקה באה יותר בקלות לטקסט שיושב לי טוב ואז אני מצליחה להלחין אותו. מנגינה אצלי זה ערוץ אחר, בלי לשבור את הראש על מה אני רוצה להגיד".
-ומה עם הפצעים מהעבר?
"הפצעים שהניעו אותי, החולשות שהתנהגתי מתוכן, בין גיל 20 ל 30 הם לא אותם פצעים של גיל 30 עד 40. כל אחד מתעסק בלהחלים בחיים שלו, בלפתור לופים ולצאת מדפוסים, ומי שעבר טיפול פסיכולוגי מבין על מה אני מדברת. זה מומלץ וכדאי. אבל אני לא חושפת הג'יפה של המעיים של הנפש, זה כבר צהוב מדי בשבילי".
-את בת 41.
"נכון, אבל המקצוע הזה משאיר אותנו צעירים ומוציא אותנו לבלות בשעות שבהן שאנשים אחרים בגילנו נרדמים מול הטלוויזיה בבית. אני עולה לבמה, שותה איזה וויסקי בכיף. אני נאלצת לצאת מהבית במקום לישון ובעיני זה אחלה דבר. זה משאיר את הזיק בעיניים. לכן אני אומרת תודה על המקצוע, כי הוא משאיר לי את הזיק בעיניים".