בשבוע הבא ימלאו חמש שנים למותו של אהוד מנור ז"ל, מהפזמונאים הגדולים בתולדות הזמר העברי, ולבטח אחד הפזמונאים האהובים בישראל. "אהוד איתנו כל הזמן כי אנחנו פותחים רדיו ושומעים שירים שלו", אומרת אלמנתו של מנור עפרה פוקס. "כרגע מוצגים 'חליל הקסם' באופרה ו'שמלת השבת של חנהל'ה' ו'הקמצן' שהוא קיבל על תרגומו פרס ובקרוב 'הלילה ה-12' של שייקספיר בתרגום של אהוד. רצות הפקות שהוא כתב או תרגם כל הזמן ואנחנו מתמודדים עם זה".
"אנחנו הולכים לפתיחות של בתי ספר על שמו, לאירועים. זו עבודה להנציח אותו וצריך להמשיך ולעשות אותה", ממשיכה פוקס. "מה שמחזק אותי זה המשפחה, שיש לי בת כמו גלי ובת כמו ליבי והבן ידי, שמופיע איתי בערב משירי אהוד".
גלי מנור: "אבא היה עבורי מתנה"
"היה לי אבא מדהים, באמת היתה לי זכות", אומרת גלי מנור, בתו של אהוד מנור, עליה כתב את השיר המפורסם "גלי" ("בואי גלי, בואי גלי לי"). "כל יום הוא היה מגיע אחרי השידור שלו ברדיו ועוזר לי להוציא את הילדים מהמסגרות החינוכיות ולהביא אותם הביתה. גם אם הוא היה עייף ואחרי עבודה הוא היה מיע כל יום, אובססיבי לעניין של המשפחה. ואפשר היה להתייעץ איתו על כל דבר כי הוא היה אנציקלופדיה מהלכת לקולנוע, תאטרון ומוזיקה, פשוט היה לי מתנה".
בנוסף, גלי מנור היא דוקטור לספרות אנגלית שעשתה את הדוקטורט שלה בלונדון. "מאז שאבא נפטר התחלתי לחקור גם את השירים שלו", היא אומרת, "להתייחס לזה קצת יותר ברצינות ולחקור את המקום שלו בתרבות הישראלית".
"אבא הביא לפזמונאות הישראלית את הקול האישי"
"אבא שלי היה אופטימי ואדם שאהב אנשים, אבל היתה בו גם עצבות וגם השירים הכי אופטימיים שלו שכתובים בלשון עתיד הם גם עוסקים בעבר. היו בו געגועים אינסופיים לילדות, לבנימינה, לאבא שלו, לאח שלו. 'כל ימי אני הולך לשם ולא מוצא'".
"יש טעות מאוד נפוצה שתופסים את אבא כשירת הרבים, שירה בציבור, ובעצם אב היה יוצר מאוד אישי והוא היה מהראשונים, עוד לפני מהפכת הרוק של סוף שנות ה-60', שהביא לארץ קול מאוד אישי. וכל השירים שלו הם בעצם ביוגרפיה. לפניו כתבו בלשון רבים והוא הביא לפזמונאות הישראלית את הקול האישי".
>>איך נולד השיר "כינור העצב", שילווה השנה את טקס יום הזיכרון לשואה בכנסת