"לא היה לי איזה חלום ילדות גדול להיות מוזיקאי, הכל קרה לי די בטעות, ולא היה לי אף פעם ממש זמן לעצור ולחשוב", אומר אסף אבידן, שלפני יומיים כבש את היכל התרבות בתל אביב בהופעה היסטורית עם להקתו המוג'וז, והחזיר את הצבע ללחיי חובבי הרוק הישראלי, שכבר התייאשו מהאפשרות שמישהו ישבור את ההגמוניה של הפופ הים תיכוני.

אחרי שני אלבומי זהב בארץ, שני סיבובי הופעות גדולים באירופה ועם הפנים לשוק האמריקני, אחרי הופעת אורח מצוינת בקרנגי-הול בניו יורק, בערב מחווה ללהקת "המי" המיתולוגית, לאבידן והמוג'וז יש את כל הסיבות שבעולם להיות אופטימיים.

"המוזיקה זה תרפיה, לכן אני שר ככה וכל הופעה היא כל כך אינטנסיבית"

אבל ההתחלה, כמו תמיד, היתה הרבה פחות נוצצת ומבטיחה. "גם לפני ארבע שנים כשהתחלתי לעשות מוזיקה לא חשבתי על זה", אומר אסף אבידן , "כתבתי כמה שירים ורציתי שאנשים ישמעו אותם".

ממש לאחרונה חזר אבידן עם להקת המוג'וז מסיבוב הופעות שני באירופה שנמשך שלושה חודשים, מתחילת ינואר עד תחילת אפריל, במהלכו "חרשו" את היבשת. מהופעות במועדוני רוק קטנים ואפלים ועד פסטיבלי ענק והופעות מול אלפי אנשים.

אבידן פורק את המזוודה שהיתה הבית שלו בחודשים האלה ומספר מה גןרם לו ליצור: "הרגע שבו אתה מגיע לעצמך, לחזרה או להופעה, ואז אתה נזכר למה בכלל התחלת לעשות מוזיקה. אני התחלתי כי היה לי המון מה להוציא. זה תרפיה. באמת. זו גם הסיבה שאני שר כמו שאני שר, וזו הסיבה שכל הופעה חייבת להיות כל כך אינטנסיבית, למרות שמחר יש עוד הופעה ועוד אחת ועוד אחת".

"הופענו בברנדנבורג בברלין, פתאום אתה קולט שקורה משהו גדול"

"יש רגעים שבהם אני יורדת מהבמה, מסתכלת על שאר חברי הלהקה ואומרת 'יואו, איזה מגניבים הם'", אומרת הצ'לנית של המוג'וז הדס קליינמן. "או שאני אומרת לרועי, אח של אסף, "איזה קול יש לו, אתה קולט? איזה קול יש לו, איזה קול".

"אתה פתאום שומע את עצמך אומר 'כן הופענו בשער ברנדנבורג ליד בניין הרייכסטאג בברלין', ופתאום כשאתה שומע את עצמך אומר את זה אתה מבין שהיה פה משהו גדול", אומר אבידן על הטור באירופה. אבל מהר מאוד הבינו המוג'וז שהם אולי חיים את החלום, אבל נשארים במציאות.

"אנחנו סוחבים את המגברים שלנו הלוך וחזור ועולים ויורדים איתם בבתי מלון שאתה לא רוצה לדעת איזה בכלל, לא כל הנוצץ זהב", אומר הבסיסט רן ניר. "עיקר הטור בחו"ל זה נסיעות, המתנה, סחיבות ומלונות", מחזק אותו הגיטריסט רועי פלד, "רגעי הזוהר הם נדירים".

אסף אבידן: "מלחיץ שאתה צריך לספק את הסחורה כל הזמן"

אבל ההישג הכי גדול של המוג'וז עד עתה הוא דווקא מאחורי הקלעים, עם החתימה בחברת המוזיקה הבינלאומית "סוני-קולומביה", בה חתומים בוב דילן ולאונרד כהן. "אני לא מחשיב את עצמנו אמני שוליים בארץ", אומר אבידן, "אבל גם אם היינו אמני שוליים, הניסיון להצליח בחו"ל פונה לקהל הרבה יותר גדול ושוק הרבה יותר גדול שאתה יכול לעבוד איתם ולהתפרנס מהם, הרבה יותר מאשר פה. אין מה לעשות. מדינה של שבעה מיליון איש ושוק של עשרות ומאות מיליוני איש זה שונה".

אבל עד שהחוזים בחו"ל יתורגמו למיליונים, אבידן והמוג'וז בארץ, כי פה נמצאת הפרנסה. בשלושת השבועות הקרובים הם כאן להופעות וגם להקלטות אלבומם השלישי, אחרי מכירות של שני "אלבומי זהב" משני אלבומיהם הראשונים כלהקה.

"אתה חוזר לארץ אחרי שלושה חודשים ורוצה רק להתחפר בעצמך", אומר אבידן, "ומה שמלחיץ זה שאתה צאיך לספק את הסחורה כל הזמן. מתישהו אני אתעייף מכל זה. ואז אני הולך לניו יורק ורואה את לאונרד כהן מדלג על הבמה בגיל 73 ואני אומר ' זה איפה דשאני רוצה להיות גם עוד ארבעים שנה'".