b.jpg "ריטה הופעה עם כנסיית השכל 7 (צילום: עודד קרני)")
"הביקוש למוזיקה, ישראלית בפרט, מעולם לא היה גדול יותר. אנשים מאזינים לשירים כל הזמן, בכל מקום, והטכנולוגיה העכשווית מאפשרת לתהליך לגדול בכך שהיא מייצרת גאדג'טים המלווים אותנו בכל שעות היום, מהסלולרי ועד לאייפוד. במצב כזה, להספיד את התעשייה נראה לי מנותק מהמציאות מאי-פעם. אני מאמין בלב שלם שלא רק שנתחזק בשנים הקרובות, אלא נשחזר את השיאים של סוף שנות ה-80 ושל תחילת שנות ה-90, ואף נתעלה עליהם".
אפשר לחייך בציניות למשמע האופטימיות המתפרצת של רוני בראון. אחרי הכול, מנכ"ל חברת התקליטים הליקון מדבר מפוזיציה. מצד שני, קשה לזייף את הניצוץ בעיניו כאשר הוא מדבר על מה שהוא מכנה "העיסוק שבו אני עדיין משקיע את רוב האנרגיות הרגשיות שלי".
35 שנים אחרי שפרש במפתיע מתפקידו כסמנכ"ל חברת התקליטים סי.בי.אס, והקים את הליקון עם איציק אלשיך, בראון עדיין מאמין שהוא רץ סולו במסלול של חייו. "אומרים שאין דבר טוב יותר לאצן מאשר אלה המתחרים בו", הוא אומר. "בזמן המירוץ, כאשר אתה מביט ימינה ושמאלה ורואה איך המתחרים סוגרים עליך, זה נותן לך אנרגיה להגביר קצב ולהוציא מעצמך את המקסימום כדי להמשיך ולהוביל.
"בכל הצניעות - אין לנו תחרות"
"אבל בכל הצניעות, מבחינת הפעילות בהליקון אני עדיין מרגיש שאין לנו תחרות. זו לא שאלה של טובים יותר או פחות, הדרך שלנו פשוט שונה. רצינו ליצור חברה שתעניק לאמנים חבילת שירות מלאה, לא רק בהפקת האלבומים אלא גם בניהול האישי ובהופעות - הכול תחת קורת גג אחת".
-טוב, לא המצאתם את הגלגל.
"בחו"ל זה היה קיים שנים, אבל אף אחד לא עבד ככה בארץ לפנינו. אף פעם לא היינו חברה המחתימה עשרות אמנים בשנה, להפך. תמיד העדפנו לברור בקפדנות רק את האמנים ואת היוצרים שהאמנו בהם לחלוטין. בחגיגות ה-30 לייסוד החברה אמרתי לאמנים שהגיעו לחגוג איתנו: 'אני מודה לכם שנתתם לנו להיות חלק מהחלום שלכם, והפכתם לחלק מהחלום שלנו'. העסק הזה הרי נועד, בסופו של דבר, לחולמים. להקליט כמה שירים, לדחוס לדיסק ולהוציא לחנויות, זה לא להיות 'חברת תקליטים' בעיניי.
"לצערי, יותר ויותר אמנים צעירים מתקשים להבין את זה. כל אחד חושב שהוא יכול לעשות הכול לבד, אבל חברת תקליטים זה קודם כול מאגר אדיר של ידע מקצועי. אמן המעוניין לשרוד לטווח ארוך לא יצליח בלי הידע הזה, חד וחלק. הוא יקרוס ויתפוגג הרבה לפני קו המטרה. כל פן בעסק הזה הוא עולם ומלואו, וצריך להכיר את כל המחלקות במידה שווה".
-ועדיין, יותר ויותר אמנים מעדיפים כיום לעבוד לבד. הם מקליטים באולפנים ביתיים, שומרים על שליטה אמנותית בחומרים, וכמובן גם נהנים מאחוזים גבוהים מהרווחים. רבים טוענים שהשיטה שאתה מייצג נמצאת במגמת הכחדה.
"הקולות האלה מגיעים בעיקר מהתקשורת, ונתמכים באמירות של אמנים שעדיין לא עשו כברת דרך המאפשרת להם להבין איך זה עובד באמת. בכל שנות הפעילות שלנו כמעט שלא עבדנו מול אמנים שלא היו חתומים אצלנו בחוזה אמן מלא. התהליך החלופי גרם בעיקר לכאוס. נכון, אפשר להגיע כיום לתוצאות מצוינות באולפן ביתי, אבל בלי ההכוונה הנכונה התוצאה היא שירים הנשמעים טוב אבל רובם חסרים איכות ועומק. עורכים מוזיקליים ברדיו ובטלוויזיה מוצפים במוזיקה חדשה, ובסופו של דבר מתבלבלים, וכך גם התקשורת. נוצר מסך עשן המפריע ליצירות הראויות לבלוט. אם כבר הבנות חדשות, כיום ברור ליותר ויותר גורמים בתעשייה שדרכי הקיצור שכל-כך אהבו להלל ולשבח לא סיפקו את הסחורה. להיעזר בהן, בהחלט. לומר שהן תחליף לגב המקצועי של חברת תקליטים גדולה? ממש לא".
עד כדי כך נחוש בראון להגן על מפעל חייו, שהוא יוצא בתחזית אפוקליפטית משהו לאחד הטרנדים העולים במפת התקשורת העולמית: הרשתות החברתיות. "מישהו זוכר כיום את מייספייס", הוא שואל. "מתי לאחרונה אמן חדר לתודעה דרך הפלטפורמה הזו? גם רשתות חברתיות כמו פייסבוק יאבדו את רוב כוחן בתוך שנתיים או שלוש, כי הן הפכו לפח אשפה לפרסומות מותגים וחברות, והמטרה האמיתית שלהן - תקשורת והחלפת מידע בין אנשים - מתפוגגת".
"לטעון שאנחנו עלוקות המנצלות ועושקות אמנים זה לחטוא לאמת"
-אז הכול פרופגנדה?
"לעיתונאי מוזיקה מתאים לחגוג עם סיפורי סינדרלה כמו לילי אלן, שהתגלתה אחרי שהעלתה לרשת שידורים מהופעות חיות במרתף הבית שלה, אבל איפה היא הייתה כיום אילו חברת תקליטים לא הייתה מחתימה אותה ומטפחת אותה? כמה אמנים מובילים בארץ אכן פרצו בגדול בלי גב של חברת תקליטים? קטונתי מלהכתיב לציבור שלם איזו מוזיקה לשמוע, אבל אם כל המלעיזים יכינו רשימה של האמנים המובילים והאלבומים שיצרו בארץ במסגרת חוזים בחברות גדולות, התוצאות יהיו מפחידות במובן יראת הכבוד של המילה".
-זו באמת הנקודה שמפחידה אמנים - החוזים הדרקוניים בחברות הגדולות.
"הבורות בתקשורת בנוגע לשוק המוזיקה מדהימה. לטעון שאנחנו עלוקות המנצלות ועושקות אמנים זה לחטוא לאמת. אני מבין לנפשו של צעיר בן 20 וקצת הנרתע כאשר אומרים לו שיידרשו שמונה שנים לבנות לו בסיס לקריירה ממושכת, כי מדובר אחרי הכול ב-10% מתוחלת חייו, אבל בוא נבחן את המציאות. להקליט אלבום איכותי זה תהליך של שנתיים עד שלוש, ולעתים יותר. מכל אלבום כזה, אולי שניים או שלושה שירים ייכנסו לפנתיאון, והשאר יישכחו. אמן צריך לפחות שמונה עד עשרה שירי פנתיאון כדי להיחשב למישהו ש'עשה את זה', ולא נעלם באותה מהירות שבה הופיע. כבר הגענו לשמונה שנים, ולהשקעה של מאות אלפי דולרים. איזה אמן, מוכשר ככל שיהיה, יכול לעמוד בזה לבדו? אז נכון, נשמע מפחיד להתחייב לחוזים של שנים, אבל אין קיצורי דרך. אני לא מאמין בזה".
"מכירות האוספים של כוכב נולד ירדו משמעותית"
-זו הסיבה לכך שהפסקת בשעתו את שיתוף הפעולה בין הליקון ו"כוכב נולד"?
"לא. הייתי אחד השותפים העיקריים במיזם 'כוכב נולד' בתחילת הדרך, שפטתי בעונה הראשונה, אני וטמירה ירדני חברים טובים עד היום, וכך גם אני ואבי ניר. הפרדנו כוחות כי הרגשתי שהפוטנציאל בשיתוף הפעולה הזה מיצה את עצמו. מכירות אלבומי האוסף, שהוצאנו בסיום כל עונה, ירדו משמעותית. צריך לדעת מתי לשחרר ברוח טובה. זמרים שהתגלו בתוכנית, והאמנו ביכולת שלהם להמשיך קריירה עצמאית, שמחנו ותמיד נשמח לטפח. נינט טייב ושירי מימון חתומות אצלנו, כך גם מיי פיינגולד שהגיעה להליקון הרבה לפני שידעו מי היא. שחררנו אותה מהחוזה כדי שתוכל ללכת לעונה השביעית של 'כוכב נולד'. היא חזרה אלינו מרצונה אחרי הגמר, והאלבום שלה יצא לא מזמן. את נינט טייב רציתי להחתים הרבה לפני שידעו שתזכה בעונה הראשונה. היה ברור לי מהרגע הראשון שהיא כישרון ענק".
-שלא ממש הוכיח את עצמו באלבום השני שלה, "קומוניקטיבי", שמכר כ-6,000 עותקים.
"עבודה עם אמן לעולם לא נמדדת ביצירה אחת. לפעמים צריך לתת להם לעשות צעדים שאולי לא ישתלמו מיידית, אבל בהמשך הדרך התרומה שלהם תהיה ברורה. בתקופה שבה נינט התחילה לעבוד על 'קומוניקטיבי' הרגשתי צורך להיות מעורב שוב ברמה אישית יותר ביצירה של אמני החברה. שמעתי את השירים עוד בשלב הסקיצות, ואהבתי את הכיוון. זה היה אמיתי ומרגש בעיניי, גם אם מסחרית היה ברור שהפוטנציאל נמוך מהאלבום הראשון שלה".
"ההחלטה להשתתף ב'אביב מתעורר' היתה של נינט"
-עד כמה אתם מעורבים בקריירה שלה, ושל אמנים אחרים שלכם גם מחוץ לאולפני ההקלטות - ההשתתפות של נינט במחזמר "אביב מתעורר", למשל, או של מיי פיינגולד ואמיר דדון ב"לילה לא שקט"? אתם מספקים גם שירותי אמרגנות?
"ההגדרה אמרגן ארכאית בעיניי, היות שכבר אין כמעט גופים הפועלים בשוק המתעסקים רק במה שכונה בעבר אמרגנות. כיום כולם מנסים להעניק חבילות שירות רחבות, כמו אלה שהצענו בתחילת דרכה של הליקון. בעניין האמנים העכשוויים, זה כל מקרה לגופו. מובן מאליו שאמן ותיק ומבוסס המחליט לעבור אלינו, כמו יהודה פוליקר או יהודית רביץ, לא זקוק לאותה רמה של הכוונה שאותה יקבל אמן צעיר שעובד על דיסק בכורה כי הוא כבר למד דבר או שניים.
"נינט טייב הגיעה אלינו כאמן שכבר היה לו ניהול אישי, טמירה ירדני, לכן החלטה לגבי השתתפותה ב'אביב מתעורר' נשארה בידיה. דעותינו נשמעות כאשר נינט מקליטה חומרים מוזיקליים חדשים, אבל לגבי מיי ואמיר התשובה היא בהחלט כן. ההצעה שקיבלו להשתתף ב'לילה לא שקט' עברה דרכנו, וחשבנו שזה יתרום לקידום הקריירות שלהם אם יהיו חלק מפרויקט יוקרתי כזה. אני חושב שהביקורות שהם קיבלו על הופעתם בו מוכיחות שצדקנו".
"מפריע לי שחצי מכל שנה אני בחו"ל"
בראון, שיחגוג 59 בנובמבר ("זה אומר שרוב חיי כבר מאחורי"), עלה ארצה מגרמניה בגיל 14. הוא שירת כזמר בלהקת פיקוד דרום, ואחרי שחרורו הפך למעבד מוזיקלי ולכותב שירים מבוקש. ב-1978 הצטרף לחברת התקליטים סי.בי.אס וטיפס בסולם התפקידים עד משרת הסמנכ"ל, עבד בכמה מסניפי הקונצרן באירופה ובארצות הברית, ויצר קשרים אישיים עם בכירי תעשיית המוזיקה העולמית. על פניו נראה היה שדרכו לצמרת סלולה, אבל אז עשה אחורה פנה וב-1985 החליט להקים חברה עצמאית.
"המניעים שלי היו אידיאולוגיים", הוא אומר. "עליתי לארץ במטרה לחיות פה ולהקים משפחה, לא לחזור לחו"ל. ידעתי שהנהלת סי.בי.אס העולמית מצפה ממני לעשות מה שכל בכיר בקונצרן בינלאומי עושה, כלומר לעבוד במדינות שבהן יחליטו שאני צריך לעבוד. אז כן, יכולתי להגיע לעמדה בכירה מאוד בשוק הבינלאומי, אבל ידעתי שאם אקים חברה אוכל לחיות בתנאים שלי, ומעל הכול - להישאר בארץ. אף פעם לא התחרטתי. אם כבר, מפריע לי שאורח חיי כיום מחייב אותי לבלות עד חצי מכל שנה בנסיעות עבודה לחו"ל. אני רוצה להיות יותר בבית. קל לקטר ולהגיד, 'פה ברדק, פה חרא', אבל אין מקום אחר שהייתי יכול לחיות בו. הייתי משתגע משעמום".
ריטה ורמי? "טראומה רגשית שתלווה אותי עד יומי האחרון"
דברי ימי הליקון כבר טבועים בלקסיקון הזמר העברי. בראון גילה שני זמרים צעירים, ריטה יהאן פרוז ורמי קליינשטיין, שהפכו לפרויקט הטיפוחים האישי שלו. הוא פיקח על כל פרט בקריירות שלהם, באביב 1986 יצא אלבום הבכורה של ריטה, וכמה חודשים מאוחר יותר "ביום של הפצצה" של רמי קליינשטיין; שני רבי מכר שהפכו אותם לזוג המלכותי וליהלום הכתר החדש של המוזיקה הישראלית, ואת הליקון לחברה שכל אמן חולם להסתפח אליה.
במקביל בנו בראון ואלשיך מחלקה בינלאומית שכללה ייצוג חברות ענק כמו וירג'ין, A&M ופוליגרם. ריטה ורמי נשארו אמני דגל של הליקון במשך יותר מעשרים שנה, שבמהלכן השתלבו אמני צמרת נוספים שנטשו חברות תקליטים אחרות - בהם אביב גפן, יהודית רביץ, ארקדי דוכין ויהודה פוליקר - וכן טופחו ופרצו אמנים חדשים, בהם מיקה קרני, סאבלימינל, עידן רייכל, עברי לידר, להקת אתניקס ורוני דואני.
"הכי כואב זה העלבון האישי. הם היו כמו ילדים שלי. כל מה שרציתי היה לעשות להם טוב"
אבל אז נחתה הפצצה שהרעידה את עולמו של בראון. ב-27 במארס 2007 הודיעו ריטה ורמי על פרישתם מהליקון, והגישו תביעה על סך 4 מיליון שקלים, בטענה שבמשך השנים שבהן הקליטו והופיעו העבירה להם הנהלת החברה דוחות הכנסות פיקטיביים במטרה להעלים כספים שהגיעו להם כשכר הופעות ותמלוגים ממכירות דיסקים ומהשמעות של שיריהם ברדיו ובטלוויזיה. כמה חודשים מאוחר יותר דחה בית הדין המחוזי בתל אביב את בקשת עורכי דינם של בני הזוג, שהתגרשו מאז, להליך משפטי, וחייב את הצדדים לפנות לבוררות, שעודנה מתנהלת ורחוקה מסיום.
בראון לא שש להרחיב בנושא, שאותו הוא מכנה: "טראומה רגשית שתלווה אותי עד יומי האחרון".
-קיימת, מבחינתך, אופציה לסולחה?
"לא התראיינתי יותר משלוש שנים, והיו פניות כל הזמן. ידעתי שכל ראיון יגרור שאלות על המשפט, ובכנות - לא יכולתי ולא רציתי לעמוד בזה. ההליך עדיין בעיצומו, וכל התייחסות שלי לפרטי התביעה יכולה להשפיע על התנהלותו העתידית".
-ובכל זאת, ללא קשר לאיך יסתיים ההליך, ספגת פה נזק תדמיתי לא מבוטל.
"ברור שנגרם נזק תדמיתי להליקון, אבל מבחינתי מה שהכי כואב זה העלבון האישי. מדובר באנשים שהיו כמו ילדים שלי. כל מה שרציתי היה לעשות להם טוב. זה לא רק העובדה שבחרו לפתוח טענות והאשמות בכלי התקשורת. גם אילו כל הפרטים היו נשמרים בחדרי-חדרים, הפגיעה הייתה זהה בעוצמתה עבורי. זה כמו שאחזור בערב מהעבודה, והבן שלי יעמוד מולי ויגיד, 'אבא, גנבת לי כסף מקופת החיסכון'".
-שקלת תביעת נגד בגין לשון הרע?
"אני מקווה בכל לבי שהפרשה תסתיים ביציאת הצדק לאור. צריך להבין שכל הצדדים המעורבים בפרשה מחויבים לשמירה על חסיון הליכים, ואני מבחינתי מתכוון לשמור על החיסיון הזה, כולל הפרטים הנוגעים לאופציית תביעת נגד. אני יכול לדבר על רגשותיי באופן כללי, ולהצהיר שמעולם בחיי לא לקחתי לכיסי אגורה שלא הייתה שייכת לי בזכות. אני גם יודע שעלות ההוצאות המשפטיות עבור הליקון תהיה גבוהה בהרבה מהסכום שהיה נדרש לסגור עניינים מול ריטה ורמי, אבל זה כבר לא השיקול. אני נלחם פה על הכבוד שלי".
"תמיד ידעתי לעשות כסף"
הראיון עם בראון מתקיים בסלון המרווח של דירתו, בקומה ה-30 של אחד משלושת מגדלי אקירוב. חדר מעוצב בטוב טעם, מוקף חלונות זכוכית ענקיים שמהם נשקפת תל אביב בכל הדרה. אך העובדה שהוא חי באחד הקומפלקסים היוקרתיים במדינה לא מונעת מבראון לטעון ש"מוזיקה ישראלית היא כיום, עבורי, קודם כול תחביב. אין כמעט אופציה כלכלית לחיות רק משוק המוזיקה המקומי, וחברה כמו הליקון לא הייתה שורדת ללא הפלטפורמה של המחלקה הבינלאומית".
-לא נראה שיש לך על מה להתלונן.
"תמיד ידעתי לעשות כסף. לפני 22 שנים עברתי הליך גירושין מאשתי הראשונה, וזה עלה לי הון בכל המובנים, אבל יצרתי לעצמי מחדש מה שאיבדתי. גם אם ישאירו אותי באמצע מדבר שומם, אני מניח שאמצא דרך להרוויח די צורכי. כיום משרתי כמנכ"ל הליקון היא רק חלק מהעשייה הכלכלית שלי (ראו מסגרת משמאל). אני סקרן מטבעי, ואחת לכמה שנים מחפש אתגר חדש להשקיע בו".
"אם התעשייה לא הייתה מגלגלת כסף גדול, לא היו כוכבים חדשים כמו ג'סטין ביבר"
-איך אתה מסביר את העובדה שבכל העולם חברות תקליטים גדולות סופגות הפסדי עתק בגלל הורדות לא חוקיות מהאינטרנט, וצניחה דרסטית במכירות דיסקים, ורק אתה אופטימי לגבי עתיד התעשייה?
"איך מסבירים את העובדה ששתי משפחות גרות באותו רחוב, באותם תנאים סוציו-אקונומיים, עם אותה הכנסה ממוצעת, ועדיין אחת מגיעה לסף פשיטת רגל והשנייה משגשגת? אין תשובה חד-משמעית, מה שקובע אלה המון גורמים קטנים באמצע. התנהלות נכונה ברמה יומיומית. יש חברות הנקלעות לקשיים גדולים, ואף נסגרות או נרכשות ומתמזגות, ויש קונצרנים השומרים על מעמדם ואף מתחזקים. זה תמיד עבד ככה.
"אם התעשייה הזו לא הייתה מגלגלת כסף גדול, לא היינו עדים לכוכבים חדשים כמו ריהאנה, ליידי גאגא וג'סטין ביבר שפרצו בשנים האחרונות. זו הרי עלות של מיליונים לקדם אמנים בסדר גודל כזה ולשווקם, ואם זה לא היה משתלם כלכלית זה לא היה קורה".
-איך זה קורה באמת?
"זה קורה מפני שהמארז משתנה אבל התוכן אטרקטיבי מאי-פעם. נכון, מכירות הדיסקים 'פיזית' בירידה חדה, אבל פלטפורמות אחרות עולות ותופסות את מקומם, והכסף ממשיך לזרום. זו הסיבה לכך שאני טוען שהפלטפורמה הבינלאומית הייתה ונשארה תזרים המזומנים הנושא בעלויות ההפקה של אלבומים עבריים, אפילו שדיסקים לועזיים פיזיים ספגו את הירידה החדה ביותר בהיקף המכירות".
-מספרים בבקשה.
"לא אספק מספרים מדויקים, אני לא מעוניין להגיש למתחרים שלנו מידע כזה על מגש. אבל אם עד לפני עשר שנים זמרת כמו ליידי גאגא הייתה מוכרת בארץ ארבעים אלף עותקים מכל אלבום, כיום היא תמכור עשרת אלפים, אבל תשלים הכנסות מהורדות חוקיות של קבצים למחשב או לנייד. בכל מקרה, ההשקעה בה עדיין תוכיח את עצמה. עובדה שהיא, ואמנים כמוה, מגיעים לתודעה של יותר קהל מאי-פעם".
"אמנים, מטבעם, הם אנשים אגוצנטריים"
-גם עלות ההפקה לדיסק חדש של אמן ישראלי נמוכה מאשר בעבר?
"לא באופן משמעותי. ניקח לדוגמה את אחד האמנים הבולטים שלנו בשנה האחרונה, שדיברנו עליו קודם, אמיר דדון. השקענו יותר מ-60 אלף דולר בהקלטות הדיסק שלו. מעבדים מוזיקליים, טכנאים, נגנים לא דורשים כיום פחות. אולפן ביתי אולי יוזיל את התהליך, אבל אם לא מתפשרים על איכות זה תמיד עסק יקר. אם עד לפני כמה שנים דיסק מקומי מושקע היה צריך למכור זהב (עשרים אלף עותקים, ט' פ') רק כדי לכסות השקעה, זה לא השתנה בהרבה. הבדל בולט אחד הוא שכיום אין כמעט מצב שבו אמן מוביל נכנס לאולפן ההקלטות מגובה בתקציב בלתי מוגבל".
-כמו שקרה בזמנו עם ריטה באלבום הכפול "תפתח חלון", שהיה ברור בשלב מסוים שאין סיכוי שהוא יחזיר השקעה של כ-400 אלף דולרים.
"אמנים, מטבעם, הם אנשים אגוצנטריים. אין אחד שלא היה רוצה להרגיש שהוא יכול לעשות כל דבר בכל מחיר, ובסופו של דבר ההשקעה לא באה מהכיס הפרטי שלהם, אבל היד הקלה של פעם על פנקס הצ'קים התמתנה משמעותית אפילו שתמיד יהיו אלה שיוכלו לבקש ולקבל תנאים נוחים יותר כלכלית".
-כמו יהודה פוליקר, שאותו החתמת כבר לפני שמונה שנים ורק השנה יצא האלבום החדש שלו "אהבה על תנאי". לא היו רגעים שבהם רצית להתקשר אליו ולדרוש תמורה לאגרה?
"יהודה גר לא רחוק ממני, וביקרתי אצלו הרבה במהלך העבודה. שמעתי את השירים, עקבתי אחרי התקדמות הפרויקט, והוא בישל לי כמה ארוחות מדהימות על הדרך. לעצם השאלה, הציבור והתקשורת רואים פיסה אחת מהפאזל, בעוד לי יש התמונה השלמה. האלבום של פוליקר, שיצא השנה, הוא רק חלק קטן ממכלול יצירה שהצטברה אצלו בשמונה השנים שבהן הוא אמן שלנו. יש לו כמה פרויקטים חדשים מוכנים, שאותם יצר במקביל, והבעיה העיקרית שלנו כרגע היא להחליט מה להוציא קודם".
-ראיון שלם עבר ולא אמרת מילה על המוזיקה המזרחית שמובילה את שוק המוזיקה במונחים של רווחים ופופולריות. נדמה שהליקון, כמו רוב חברות התקליטים הגדולות בארץ, מתעלמת מהשוק הזה. למה אתה לא מטפח תואם דודו אהרון, שבעלות הפקה נמוכה יחסית יביא לך כסף גדול?
"משה פרץ, שהגיע לפסגה בפחות מחמש שנים, הוא דוגמה נדירה ולא מייצגת. רוב האמנים המובילים את הז'אנר, כמו אייל גולן, קובי פרץ ושרית חדד, שלא לדבר על חיים משה, יואב יצחק וישי לוי, עבדו קשה בין עשר לעשרים שנה, ובנו קהל מהשטח לפני שהגיעו למעמד המאפשר להם לפתוח קופה בקיסריה או בנוקיה. הליקון מעולם לא הייתה חברה המעוניינת להחתים אמן לאלבום אחד, לעשות קופה ולנתק מגע. מי שחושב בצורה כזו, אין לו מקום אצלנו".
