חיים גורי עמד השבוע בבית הקברות בקריית שאול, ודקלם את מילות השיר "באב אל ואד". לפני שהתחיל מלמל בצניעות, "אני מקווה שאני זוכר אותן", אך מרגע שהתחיל היה ברור שהוא זוכר. את כל הבתים כולם, זוכר אחד אחד.
המשורר בן ה-88, שביחד עם חיים חפר הוא עכשיו כל מה שנותר מגיבורי התרבות של מלחמת השחרור, עומד מול גופתה העטופה בתכריכים של יפה ירקוני, ונפרד ממנה בשורות שהיו חלק מבשרה, ולא פחות מזה חלק מההיסטוריה של ישראל. "פה אני עומד, ניצב ליד האבן. כביש אספלט שחור, סלעים ורכסים..."
כשהגיע לפזמון, "באב אל ואד, לנצח זכור נא את שמותינו", הצטרף הקהל בהמהום חרישי. התחושה הכללית, המשותפת לרוב הנוכחים, הייתה של עולם הולך ונעלם. ישראל הישנה, הראשונית, האשכנזית, של הפלמ"ח ומלחמת השחרור, היא כבר לא ישראל הבולטת, ולא במקרה נעדרו נציגים רשמיים של הממשלה מהלוויה.
כך נקברה יפה ירקוני, אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בתולדות הזמר העברי. בטקס משפחתי וצנוע, שייזכר בעיקר בזכות ההספדים של בתה רותי והנכדים, שהעלו חיוך עם תיאורים פרטניים של ירקוני עמלנית, ששנים ארוכות הופיעה מדי ערב, אך בבוקר דאגה להכין אוכל לבנותיה, ומעולם לא סמכה על איש שישטוף את הכלים כמוה אחרי הארוחה. ההספד של גורי, שהיה אמור להיות מוקלט ומונצח בגנזך המדינה או משהו ממלכתי מהסוג הזה, יהיה ספון במקרה הטוב בספריית חדשות ערוץ 2 או בארכיון של גיא פינס, שלפחות יידע לשלוף אותו ברגע הנכון.
את סיפורי הקמת המדינה יספרו בקרוב רק אנשים ששמעו על כך, לא אנשים שלקחו חלק. זו דרכו של עולם. אבל הדיון המעניין יותר הוא על חייה הארוכים והמפותלים של יפה ירקוני, ועל הקריירה שלה, שכמעט בכל תחנה התנגשה במציאות ובפוליטיקה הישראלית בדרכים שונות ומשונות. קריירה שבמובנים מסוימים מחזיקה בתוכה את הנרטיב הישראלי כולו.
החיילים היו מאוהבים
היא החלה את דרכה כזמרת בבית קפה משפחתי ברמת גן, ושרה שם מה שקראו אז שירים סלוניים, כלומר שירים שבנויים על מקצבים מיובאים כמו טנגו, ומשמשים כפסקול לריקודי האורחים במקום. שירים אלה, שהנביא הדגול שלהם בתקופה ההיא היה ישראל יצחקי, שירים כמו "אנו נפגש", "עיניים ירוקות", "היה היה לי טנגו" ו"בובה, בובה, בובתי", היו בדיוק מסוג המוזיקה שקברניטי המדינה שבדרך לא אהבו. אלה היו שירים חילוניים, לא מגויסים, בלתי סוציאליסטיים בעליל, שלא לומר הדוניסטים, שאולי התאימו לבתי הקפה של תל אביב, אבל הפריעו מאוד לבניית האתוס.
לא במקרה נעלמו רוב השירים האלה מהקאנון הישראלי, כמו גם ישראל יצחקי עצמו. באוסף הדיסקים המחומש שהוציאה יפה ירקוני במלאת חמישים למדינה, מתועדים רק מעטים מהם. את השאר אין כלל להשיג על דיסקים.
ירקוני הייתה אמורה להישאר בצד הדרך, בזמן שחבורות הזמר הצבאיות דוהרות אל התהילה. אלא שירקוני הצעירה, פמיניסטית, אמביציוזית ואנרגטית, ובעיקר נטולת רגשי נחיתות, בחרה להצטרף להגנה כאלחוטאית, ואז כבונוס להגיש ללוחמים את שיריה. בהופעות חיות בכל מקום, ואם צריך גם באלחוט, כמו שקראו לו אז "הקשר".
שושנה דמארי ואסתר עופרים, למשל, הן זמרות מהסוג העדין, כמו ריטה. בעלות קול פעמונים שהשירה מצריכה מהן ריכוז, הכנה. הן באות לקונצרט, שרות מה שהכינו בבית. ירקוני הייתה יותר מהסוג של מרגול. מה שקוראים באנגלית entertainer – אחת שאוהבת להופיע, כמה שיותר, בכל מקום, עם או בלי ליווי. זמרת שמביטה בתחילת הערב אל הקהל ולא נחה עד שהיא לא בטוחה שכבשה את האחרון שבהם. זמרת שהקיום שלה הוא בהופעה, מול קהל. בתה רותי סיפרה מעל הקבר שבשנים האחרונות, כשכבר הייתה מנותקת ולא זיהתה איש, כל מה שהטריד אותה היה "האם הפסנתרן הגיע? האם ההופעה תתחיל בזמן? כי אסור לאכזב את הקהל".
וכך בתום מלחמת השחרור, ואחרי ששרה את "באב אל ואד" ו"האמיני יום יבוא", היא הפכה כנגד כל הסיכויים לסוג של זמרת לאומית. האליטות התרבותיות טענו נגדה שקולה לא זך, שההגשה שלה תוקפנית מדי, אבל החיילים, הם היו מאוהבים בה. וזה הספיק.
היא בתמורה אהבה אותם, והופיעה בפני חיילים בכל הזדמנות. עם השנים, ובזכות השירים והלהט, דבק בה הכינוי "זמרת המלחמות", שהייתה בו הערצה, אך גם נימה של ביקורת. נדמה היה שירקוני כמעט נהנית מכך שמתחיל "מצב בטחוני". מיד היא הייתה עולה על מדים ומצטלמת ליד טנק.
אחד הסופדים בלוויה סיפר שבמלחמת יום כיפור או ההתשה (לצערי לא הצלחתי להבין מדבריו), ירקוני שרה בקשר לגדוד חיילים, רגע אחרי הפגזה, וממש הצילה אותם מהלם קרב. ירקוני באמת ראתה בהופעות האלה שליחות. הבעיה הייתה שהעולם השתנה. ומה שב-48 היה חשוב וקולי, הפך ב- 73 לחלק מהמחדל שכולם רוצים לשכוח.
שיר של אחרי מלחמה
יפה ירקוני לא נחשבה לזמרת פוליטית, אבל היו לה דעות (זה לא מקרה שבתה, העיתונאית אורית שוחט, היא אחת הכותבות השמאלניות המשובחות והבולטות בעיתונות הישראלית). בסוף שנות השישים, כשניסתה להשתלב בגל הפופי שסחף את ישראל בין המלחמות, ירקוני הקליטה את "כל היונים", שיר שבשעתו נחשב לסוג של מחאה.
בתקופה ההיא גם הקליטה עם שלוש בנותיה תחת השם "יפה והבנות" כמה שירים חמודים, הבולט שבהם נקרא "המנהיג (נלך בעקבותיו"). אלה היו רגעים בודדים שבהם חזרה, בגיל ארבעים פלוס, לככב בפעם האחרונה במצעדי הפזמונים, כולל דואט יפה עם צביקה פיק. כשהגיע מייק ברנט לסבוב ההופעות המפורסם בארץ, הייתה זו ירקוני שארחה אותו, ובעצם נתנה לו לגיטימציה.
במסגרת מופעי הייצוא הישראליים לצרפת, היא הכירה את בועז שרעבי, הקליטה את שירו "פמלה" בעברית ולמעשה פתחה לו את הדלת הראשונה, שלא לומר התניעה את הקריירה שלו. באותן שנים הפכה ירקוני לשגרירה מספר 1 של ישראל בעולם. היא הקליטה בעשרות שפות והופיעה בכל מקום בעולם שבו היה לב יהודי חם שמתגעגע לארץ. היא אולי לא זכתה להערצה שלה זכו זמרות כדמארי, אבל במיוחד בארצות הברית ידעו להעריך את כישורי הבמה שלה.
כשחזרה לארץ הייתה מופיעה ערב ערב בפני תיירים במועדונים, ביפו או בירושלים. פעמיים ושלוש בערב היא שרה את "פינג'אן" ושאר שירי מלחמת השחרור, כאילו זו הפעם הראשונה. רק בשנות השמונים, כשהייתה כבת שישים, והתיירים כבר לא ממש התעניינו בסוג הבידור הזה, פינתה ירקוני סופית את הבמה, ועברה להיות סוג של זמרת עבר.
אם כל זה לא מספיק, ירקוני החלה בשלב מוקדם בקריירה לשיר שירי ילדים."עגלה עם סוסה" ו"הדובון יומבו", והמון שירים שהפכו אותה לכוכבת קטנטנים הרבה לפני ערוץ הילדים. בתחילת שנות השבעים אף זכתה בפסטיבל הילדים השני עם "אן דן דינו", והקליטה את השיר האהוב "אני אוהב לשרוק" הידוע בכינוי העממי "א, פו-פו-פו-פו", וקיבעה את עצמה למלכת ילדים לעוד עשור.
בשנים ההן גם החל לצמוח מיתוס הריב הגדול עם שושנה דמארי, שהתעצם ככל ששתיהן נותרו לבד, ובנות דורן צללו לתהומות השכחה. הריב הגדול, שמעולם לא היה באמת ריב, בוודאי לא מצידה של ירקוני, ובטח לא בשנים הארוכות שבהן דמארי נעדרה מהארץ, הוא עניין לא מאוד משמעותי בקריירה שלה, וחבל שבזיכרון הקולקטיבי העכשווי זה כמעט הדבר הנרדף לשמה.
והיה גם האירוע ב-2002, כשירקוני הביעה דעה פוליטית לא פופולרית ביחס לצה"ל, והפכה ברגע לאויבת העם. ערב הצדעה מקסים שנערך לה אז בצוותא, היה גם אחד מרגעי הנחת הבימתיים האחרונים שלה. ואולי דווקא הדברים האלה שאמרה, הם הדרך הנכונה לזכור את האישה שנלחמה במלחמת העצמאות, אך לא הסתאבה כמו רבים מבני דורה, לא הפכה חמדנית, ונשארה נאמנה לכמיהה הישראלית המקורית לשלום.
"יפה – סיפורה של זמרת"
החל משנות השמונים, ואחרי שקבלה פרס ישראל, נאלצה ירקוני להמציא את עצמה מחדש שוב ושוב בכוחות עצמה. ישראל היא לא מקום סימפטי לאמנים בדור השלישי. היא הקליטה דיסק של דואטים, הוציאה דיסקי אוסף, אבל לא מצאה לעצמה במות ראויות. היא לא טרחה להוציא אלבומים בצורה מסודרת לאורך השנים. זה מאוד מאוד מצער. אפילו אצל המומחים לא זכורים האלבומים של ירקוני, בוודאי לא כאלה שהוציאה אחרי שנות החמישים. מה שנותר ממנה הם רק השירים כיחידות בודדות ועצמאיות. והרוח.
והייתה גם שאלת האיכות שלה כזמרת. איתן (פוקס, בן זוגי) בחר לפתוח את סרטו הבא "הסיפור של יוסי", בגרסה שהקליטה ירקוני בסוף שנות השישים ל"הן אפשר". זו גרסה סלונית, מודרנית, מתוזמרת היטב לשיר המיתי (היא הקליטה אז מחדש את כל שירי מלחמת השחרור ברוח מעט יותר מודרנית). אלה הם הרגעים המשכנעים ביותר שלה. כששומעים את הגרסה המרגשת הזאת, אי אפשר לטעות. ירקוני הייתה אולי בעלת קול חרוך, אבל בסופו של דבר זמרת נהדרת. לא בעלת קול פעמונים, אבל בעלת קול חזק והיכולת לרגש.
אחרי שהופיעה בתפקיד אורח קומי ומקסים בתור האימא של טלילה כץ בסרט "שירת הסירנה", הזמינה ירקוני את איתן ואותי לארוחת ערב בביתה. היא בישלה המון סוגי חצילים (האמת שכמות השום כמעט הרגה אותנו), ובשיא הערב הסבירה את מטרת הארוחה. "אני רוצה שנעשה ביחד סרט", היא אמרה בפאתוס. "נקרא לזה 'יפה'", סמנה באצבעות את השלט באוויר, "סיפורה של זמרת". וחייכה בממזריות. "יש לי חומרים נהדרים", אמרה, ומיד הוציאה אלבומי תמונות, קלטות וידיאו ומה לא.
ירקוני אספה לאורך השנים כל פרט שקשור לקריירה שלה, ולשמחתנו העבירה המשפחה שלה לפני שנה את כל החומר לספרייה הלאומית. אני חושב שתערוכה ענקית שתכלול את כל התלבושות שלה, עטיפות התקליטים, ואינספור הצילומים, תהיה אירוע מוזיאלי מהמעלה הראשונה, שיגרום לתורים בכניסה למוזיאון תל אביב. וכן, מגיע לה גם סרט, שלא לומר מיני סדרה יוקרתית.
יפה ירקוני הייתה לא רק אייקון תרבות, היא הייתה גם אישה מקסימה. הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה כשאירחה בביתה מסיבה לכבוד דיסק של הרכב בשם "היונים" שהקימו גיא אסיף ואלי אברמוב. ההרכב הקליט בשעתו גרסה מחודשת ל"כל היונים", לאות תמיכה פוליטית בירקוני, ואחר כך דיסק שלם של שירים ישנים בעיבודים חדשים. במסיבה ההיא התארחו גם ישראל יצחקי, עדנה גורן, אילנית ורבים אחרים. ירקוני הכינה בעצמה את הכיבוד, ולמרות שהייתה כבר בשלבי מחלה ראשונים, לא ויתרה על אירוח מלא. במסיבה היה גם אהוד מנור, שנפטר בהמשך אותו לילה. השבוע נפטרה גם ירקוני. זה עצוב ומצער, אבל לפחות במקרה שלה ניתן לומר שהיא הספיקה כמעט הכל וחייתה חיים מופלאים.