ב-1992 עוד לא היו רשתות חברתיות ואתרי אינטרנט על מוזיקה, וגם לא היה ערוץ 2 וגלגלצ. אף כוכב לא נולד והכיסא לא הסתובב באותן שנים. בשביל להיחשף היית חייב לקום ולשיר, אם אפשר מול קהל, וזה כל הסיפור של רוקסן. היינו האבירים האחרונים בתקופה טרום דיגיטלית, שספגו השפעות מנירוונה ובכו מגאנז אנד רוזס.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
להקות חדשות רבות קמו וכולנו גרנו בשינקין ועמדנו כמו נרקיסים זקופים. היה ריח של נעורים באוויר ותקווה לשינוי. לעולם לא אדע אם זה עצב או שעמום שהביאו אותי לכתוב אלבום בתוך שבוע, בזמן שאבא גר בלונדון ולאמא הייתה מיגרנה.
בהופעה הראשונה ניגנתי מול קהל זעום שהתקבץ, וקראתי להם ילדי אור הירח. הייתי בטוח שאני חדשני עם האיפור והגלימה, עד שראיתי את מאור כהן שר עם תחתונים על הבמה במועדון. הבנתי שמשהו גדול מתחיל, שהעיסוק הוא לא בישראל אלא בעצמנו.
זה היה נפלא וזה היה חדש, והקהל היה בגילנו. עכשיו, לקראת המופע "נשף רוק 4 חוזרים לרוקסן", יצאתי למסע אישי לבדוק מה באמת קרה שם ומה השתנה מאז.