השיר "היכן החייל שלי" נחשב לאבן דרך במוזיקה הישראלית. זהו שיר הנושא מאלבום הבכורה של אהובה עוזרי, שראה אור בשנת 1975, שיר קינה של אם המצפה לבנה שלא שב הביתה ולא שלח מכתבים. "היכן החייל שלי" נחשב לשיר שפרץ עבור אהובה עוזרי את הדרך לקריירה מצליחה כיוצרת וזמרת בכירה בז'אנר המזרחי ובזמר העברי.
במשך שנים סיפרה עוזרי כי השיר נכתב על הבן של שכנתה, שנעדר במלחמת יום הכיפורים, אבל רק לאחרונה גילו בני משפחת שורק (לשעבר זביב) כי השיר "היכן החייל שלי" נכתב על אחיהם, עדי שורק ז"ל, שנפל ב-18 באוקטובר 1973. לפני שנהרג הקפיד לשלוח לבני משפחתו מכתבים על בסיס קבוע. כאשר פסק זרם המכתבים הבינו במשפחה שמשהו קרה. במשך חודש ימים נחשב עדי שורק לנעדר, ורק אחרי חודש הודיעו למשפחתו שהוא נפל. במשך אותה תקופה הזדמנה אהובה עוזרי לבית המשפחה, שגרו בשכנות אליה בשכונת כרם התימנים בתל אביב. "חיה זביב, אמא של עדי ז"ל, היתה יושבת ובוכה, יושבת ומקוננת 'היכן החייל שלי, איפה החייל שלי, הוא לא שלח מכתבים'. ככה קיבלתי את ההשראה לשיר", אומרת עוזרי ל-mako.
-הכרת אותו?
"בטח שהכרתי אותו. היינו חברי ילדות, היינו משחקים יחד בשכונה. מאוד הצטערתי לשמוע על מותו. נקרע לי הלב. אבל השיר נכתב מנקודת המבט של אמא שלו, חיה ז"ל, שהיתה בוכה, בוכה ומחכה לו".
סמל ראשון עדי שורק ז"ל נולד בשם עדי זביב ב-8 ביולי 1944, בן בכור לחיה ושלום זביב, שגידלו 9 ילדים, ארבעה אחים וחמש אחיות, בבית קטן בשכונת "כרם התימנים" בתל אביב. "עדי היה אח בכור נפלא", אומרים עליו אחיו ואחיותיו הרבים, שחלקם חיים בישראל וחלקם בארצות הברית, ומתאספים לדבר עליו, חלקם באמצעות שיחות וידיאו מניו ג'רזי, פלורידה ושיקאגו. "הוא תמיד לימד אותנו משהו, ליווה אותנו, הדריך, עזר, ניחם, היה לנו למשענת, לקח אותנו לטיולים, דאג לנו, היה לנו אח בכור למופת". אחיו מוטי שורק הקדיש לזכרו את עבודת הדוקטורט שלו.
עדי שורק ז"ל נולד כעדי זביב. הוא למד כילד בבית-הספר היסודי "קלישר", משם המשיך לתיכון עירוני ח' ולתיכון "גאולה" בתל-אביב. עדי היה תלמיד מצטיין, ממושמע ומסודר. מנהל בית-הספר כתב עליו: "שקדנותו הייתה לדוגמה. מעולם לא ישב בטל ותמיד היה טרוד ועסוק, אם בהכנת שיעורים ואם בעיסוק מועיל אחר. הוא היה מסודר ומהודר בלבושו, ספריו ומחברותיו, ואף מכשיריו, היו תמיד סדורים, מסודרים ונקיים".
עדי גויס לצה"ל בסוף אוגוסט 1962 והוצב לשרת בחיל השריון. לאחר הטירונות עשה קורס מפקדי טנקים וסיים כחניך מצטיין. בהמשך שירת כמדריך בבית-הספר לשריון. הוא נחשב לחייל מסור ואחראי ובעל ידע מקצועי רב שהשתתף בקרבות במלחמת ששת הימים.
באותה שנה, 1967, נשא לאישה את חברתו דינה, והשניים הולידו שני ילדים - אייל וצביקה - הגדול מביניהם צבקה היה בן חמש כשאביו נהרג. הצעיר אייל, שהיה בן 3, זוכר במטושטש את אביו מחבק את אימו במטבח הבית. בינתיים שינה עדי את שם משפחתו מ"זביב" ל"שורק". "'זביב' פירושו בתימנית 'צימוקים' וחיפשנו שם עברי", נזכר אחיו ישראל. "'צימוקי' לא בא בחשבון, גם לא 'גפן', בסוף בחרנו ב'שורק' שנשמע לנו שם עברי שורשי".
עדי למד תכנות מחשבים ועבד ביחידת המחשבים במשרד הביטחון ובשלישות הראשית. הממונים עליו שיבחו אותו על מסירותו לעבודה, שקדנותו ועבודתו האמינה והמדויקת. חברו לעבודה סיפר עליו, שהיה "חבר טוב, מעניין ומסור, אדם שנעים להיות במחיצתו". בני משפחתו מציינים שביתו היה תמיד פתוח בפניהם, שהיה נדיב אדיב, עדין נפש, עניו ונעים הליכות, אך גם בעל כוח רצון עז.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, ב-6 באוקטובר 1973, גויס עדי ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני. אחותו אתי זוכרת שהסיעה אותו לנקודת האיסוף אחרי כניסת יום היפורים והעניקה לו חיבוק חם. היא לא ידעה שזו הפעם האחרונה שתראה אותו, ושהיא האחרונה מבני משפחתו שזוכה לראות אותו פנים אל פנים. "במשך כעשרה ימים הקפיד עדי לשלוח מכתבים הביתה", מספר אחיו ישראל. "אני הייתי גם בסיני אבל לא הקפדתי על הנושא, עדי לעומתי שלח מכתב בכל פעם שהתאפשר לו. הוא שלח לאשתו ודרש בשלומם של כל ההורים ובני המשפחה. תמיד דאג לכולם".
למרות שסיים בהצטיינות קורס מפקדי טנקים ואף היה מדריך בבית הספר לשריון, בעיצומם של הקרבות בסיני צוות עדי כנהג טנק צנטוריון באוגדת האלוף אריאל שרון. החטיבה שבה נלחם חצתה את תעלת סואץ מערבה וכיתרה את הארמיה השלישית המצרית - מהלך שהוביל להפסקת האש ולסיום המלחמה. אחיו, ישראל, שירת באותה האוגדה, אך הכוח שלו לא חצה את התעלה. שני האחים היו במרחק כמה קילומטרים זה מזה, מבלי שידעו אחד על מיקומו של השני.
ב-18 באוקטובר, ליד בסיס הטילים במחנות אבו-סולטאן, צפונה מן האגם המר, ממערב לתעלת סואץ, נפתחה אש מצרית כבדה על הפלוגה של עדי. טנק הצנטוריון שבו נהג נפגע פעמיים פגיעה ישירה. עדי נהרג במקום, אבל לא ניתן היה למצוא את גופתו. משפחתו קיבלה הודעה שהוא נעדר.
האח ישראל "ידעתי שעדי נהרג ולא סיפרתי להורים"
"חיפשתי את עדי במשך ארבעה ימים בגזרת הלחימה", מספר אחיו ישראל. "קיבלתי אישור מהמפקד שלי, חציתי את התעלה, עברתי יחידה יחידה ושאלתי מה קרה איתו. לא מצאתי אותו באף מקום. הלכתי לבדוק בתאג"דים, בנקודות איסוף, בבתי חולים, עשיתי עבודת נמלים, ולא מצאתי אותו. בסוף הגעתי לחברים מהיחידה שלו שהיו מאושפזים כפצועים והם סיפרו לי מה קרה, שהם חטפו שתי פגיעות ישירות. אני חושב שאלה היו סאגרים, שהפתיעו אז את השריון שלנו".
-עדי הוגדר כנעדר במשך חודש, ואתה היית היחיד מהמשפחה שידע מה קרה לו.
"כן, הייתי היחיד, אבל לא סיפרתי להוריי. לא סיפרתי לאף אחד. כיוון שלא מצאו את הגופה שלו לא היתה הכרזה רשמית. רק כאשר התאימו את השיניים הכריזו עליו כחלל וזה לקח חודש ימים".
-איך שמרת על הסוד מפני הוריך?
"לא רמיתי כלום. רציתי להשאיר להם שביב של תקווה. גם אם היא קלושה".
-באותה התקופה נכתב השיר.
"כן, כנראה. אמא של אהובה עוזרי הכירה את אמא שלנו דרך הדודה שלנו, ואהובה כנראה פגשה אותה בבית של הדודה ושמעה את הסיפור. עד היום לא ידענו שיש שיר שנכתב על עדי ז"ל".
השבועות חלפו ולבסוף הגיעה הבשורה המרה. אתי, אחותו של עדי, נזכרת איך המפקד שלה אמר לה לנסוע הביתה כי תכף יגיעו מקצין העיר להודיע למשפחה על מות הבן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "עדי, איש השריון המעולה, היה לוחם אמיץ-לב וגילה כושר מנהיגות למופת. הוא הנהיג את מחלקתו לקרב בגבורה וביצע את המשימות שהוטלו עליו בדבקות, תוך חירוף נפש. הוא התחבב על חייליו ועל מפקדיו והשרה תחושת ביטחון על כולנו. נפילתו היא אבדה כבדה לנו". הוריו הקימו לזכרו ספרייה תורנית גדולה בישיבה "משכן שמעון" בבני-ברק; בית-הספר התיכון "גאולה" הוציא לאור חוברת לזכר בוגריו שנפלו במלחמה, ועדי בכללם.