לפני פחות מחודש, צפיתי ביחד עם חברה בסרטון הזוועות של איימי ווינהאוס בבלגרד והתבדחנו בינינו שכדאי לזמרת להתחיל לתקתק עניינים, אחרת לא תספיק להיכנס למועדון 27 המפורסם. היום הבדיחה הזאת כבר לא מצחיקה אותי בכלל.
בניגוד לקורט קוביין שבחר בהרואין כתרופה לכאבי הבטן שלו או לג'ימי הנדריקס שההתמכרות שלו באה כחלק מהגשמת הפנטזיה של "סקס, סמים ורוקנרול". איימי ווינהאוס לא ניסתה לרפא את עצמה משום מחלה וגם לא נראה שהיא הספיקה ליהנות יותר מדי מרכבת ההצלחה שעלתה עליה לפני חמש שנים. היא גם לא הספיקה להוציא תשעה אלבומים כמו שג'ים מוריסון עשה עם "The Doors" או להופיע כמו הנדריקס באירוע מכונן כמו "וודסטוק". איימי ווינהאוס פשוט התבזבזה. לנו, למשפחתה, לחבריה, לעולם המוזיקה ובעיקר לעצמה.
יקירת קהילת הפופ גם אחרי האלימות, העירום והמבוכות
וזה מה שמתסכל כל כך במותה. שלא כמו מייקל ג'קסון, שזכה לאיזשהו "תיקון" מצד המעריצים והמבקרים במותו, איימי ווינהאוס הייתה יקירת קהילת הפופ גם אחרי תקריות האלימות שלה, תמונות העירום שלה ברחובות ברזיל או הצילומים המביכים מהופעות-מועדונים-מרפסת ביתה.
בכל פעם שתמונה כזאת פורסמה כולנו צקצקנו בלשוננו, חשבנו "אוי, כמה חבל" וידענו שימיה ספורים. למוריסון, ג'ופלין, הנדריקס וקוביין היה את המזל שתמונות מסוג זה נחסכו מהם, מזל שלא היה לווינהאוס שכל שלב בהתפוררות שלה תועד בתמונות סטילס במקרה הטוב ובקטע וידיאו שלה צורכת קראק במקרה הרע. ככה זה בעידן היו טיוב.
מארק רונסון: "היא הייתה הנפש התאומה שלי במוזיקה וכמו אחות בשבילי"
ועדיין, ההודעה על מותה הייתה מפתיעה, אפילו לאילו שהיו קרובים אליה וראו אותה מתפיידת לנגד עיניהם. מארק רונסון, שהפיק את "Back to Black", "ה-אלבום" של ווינהאוס, שכבר צרוב בקלאסיקה, צייץ: "היא הייתה הנפש התאומה שלי במוזיקה וכמו אחות בשבילי. זהו אחד הימים העצובים ביותר בחיי".
רונסון שאמור להגיע אלינו בעוד חודש וקצת, שקל להביא את איימי איתו, עד שהאחרונה עלתה על הבמה בבלגרד. תכלס, ההפסד כולו שלנו, ובגדול. כי שיתוף הפעולה בין השניים באלבום מלא שלה ושיר אחד שהיא שרה באלבום שלו, הם יצירות פופ שהיו נכנסות לפנתאון המוזיקה הפופולארית, גם אם האגדה שתיווצר עכשיו סביב ווינהאוס לא הייתה נכרכת במותה.
שירים שהפכו לבדיחות עצובות
שירים כמו "Valarie" שיצא ב-2007 ונשמע כאילו שוגר במכונת זמן משנות ה-50', "Love is a Losing Game" מתוך האלבום שהוא הפיק לה, מתאר את חיי האהבה של ווינהאוס באופן מדויק והוכיח בזמנו כמה קול יש בתוך רעמת השיער הזאת.
"Rehab", שהביא לה את הפריצה נשמע היום כמו בדיחה מאוד עצובה ו-"Back to Black", שיר הנושא של האלבום לנצח יישאר בלדה קורעת, מייסרת, מכאיבה שעכשיו מקבלת משמעויות נוספות, כואבות אפילו יותר מהשיר עצמו.
מוזיקה מדהימה שתיארה כוכב נופל
יש לא מעט בנות בעולם (ובארץ) שהאלבומים של איימי ווינהאוס הפכו לפס-קול של תקופות מסוימות בחייהן ואיימי הפכה לחברה הקרובה ביותר שיש להן. יש הורים שצפו בסרט "בתי, איימי ווינהאוס", על ההתמודדות של אביה מיץ' עם בת שבורה וגמורה, הזדהו ובכו.
וזהו. זה בערך מה שנשאר לנו ממנה. מוזיקה מדהימה שבאה מבפנים, מהלב, מהבטן, מהראש החולה ותיעוד רצוף של כוכב שנופל.
מועדון 27 קיבל אליו אתמול את אחת הנשמות האבודות ביותר שהיו בעולם המוזיקה. נקווה שזאת האחרונה. אוהבים אותך איימי, מקווים ששומרים עליך שם למעלה.