במאמר שהתפרסם לפני שבוע בעיתון "ישראל פוסט" טוען חגי אוזן שאחרי שנים של דיכוי ונידוי, המוזיקה המזרחית או הים-תיכונית היא היא המוזיקה הישראלית האמיתית, האותנטית, האורגינלית. כל השאר, לדבריו, זה סתם חיקוי של חו"ל. הרוק ה"ישראלי", הוא אומר, מועתק כולו מבריטניה ואמריקה. השירים ה"רוסיים" הם מרוסיה, וכו'. אוזן, מבכירי עיתונאי המוזיקה המזרחית בארץ, כופר בביטויים "מוזיקה מזרחית" ו"מוזיקה ים-תיכונית" ומבקש למחוק אותם מהלקסיקון, כיוון שלדבריו אינם נכונים עובדתית. הוא גורס כי מעתה והלאה מותר להשתמש כלפי המוזיקה הזו אך ורק בכינוי "מוזיקה ישראלית".
כמובן שמדובר בדמגוגיה זולה. כמובן שמדובר בעיוות ההיסטוריה, המציאות והעובדות. כמובן שאוזן מנסה לנצל כאן את העדנה העכשווית של הפופ הים-תיכוני הממוסחר והמסוללר, כדי לקבע אותו בתודעה כמוזיקה הישראלית האמיתית היחידה, ולנשל את כל יתר הז'אנרים. כמובן שאוזן אינו מכיר בתרבות הישראלית כמרקחת רב-תרבותית ובמוזיקה הישראלית כמוזיקה שבה דרים זה לצד זה גם הצ'חצ'ח וגם הווזווז. כמובן שאוזן חוטא בגזענות הפוכה כלפי כל מה שלא לובש חולצה יוקרתית, עונד גורמט ומשתמש באולפן ההקלטות ב"דיליי 300" הישן והטוב, שמהדהד לעייפה את הקול של הזמר.
יוון וטורקיה זה לא הים-התיכון?
אז בואו, פעם אחת ולתמיד, נעשה סדר. המוזיקה שחגי אוזן מסרב לקרוא לה "ים-תיכונית" מקורה באגן הים התיכון. ביוון, בטורקיה, בצפון אפריקה, במגרב, במצרים, בספרד, בצרפת, באיטליה וכו'. כולן ארצות לחופו של הים התיכון. עובדה גיאוגרפית. הביאו אותה לארץ יהודים שעלו ארצה מאותן ארצות, או מארצות אחרות, כמו תימן ואתיופיה. את הלגיטימציה לצאת החוצה הם התחילו לקבל בשנות ה-60 דווקא מאחד שלכאורה לא היה שייך לפה בשום צורה, קראו לו אריס סאן. בחלקה, המוזיקה הזו נולדה מחדש בישראל כמוזיקה עממית. "צלילי העוד" ו"צלילי הכרם", שתי להקות שהן מעמודי התווך של הז'אנר, התחילו את הקריירה בחפלות, באירועים משפחתיים (ואל תגלו לאף אחד, אבל את הלהיטים הכי גדולים שלהם כמו "גדליה רבע איש" כתב נתן אלתרמן האשכנזי והלחין משה וילנסקי ה"פרידמן").
אחר כך בא דור הביניים, דור הכוכבים הגדולים, שהכניסו למוזיקה המזרחית אלמנטים מערביים. אין הרי מוזיקה מזרחית או ים-תיכונית בלי צליל הגיטרה החשמלית של יהודה קיסר. אין מוזיקה מזרחית בלי אוברטורת כלי הנשיפה שפותחת את "הפרח בגני" של זהר ארגוב ז"ל. אין מוזיקה מזרחית בלי צליל הסן-רמו המתקתק של בעז שרעבי וחיים משה או בלי מכונת התופים שמלווה את ישי לוי ב"תלתלים שחורים". בהמשך, וכמו שקורה בדרך כלל למוזיקה עממית, שהופכת להצלחה גדולה בקרב הקהל (רגאיי, קאנטרי), הפכה המוזיקה המזרחית לפופ, לתעשייה שמייצרת להיטים על פי שבלונות, בעיקר לחתונות ולאירועים.
הטקסטים, שפעם עסקו במקורות, בחיי היום יום ובאהבה או אכזבה, עוסקים היום בעיקר באהבה (עם גלישה טרנדית בשנה האחרונה חזרה לכיוון המקורות). המרחק בין "היכן החייל" של אהובה עוזרי, לבין להיטי הפופ של אייל, שרית, קובי, ליאור, זהבה, רון, מושיק, שלומי (שבת) ושלומי (סרנגה), הוא בדיוק המרחק שעברה המוזיקה הזו בארבעים השנה האחרונות.
המסלסלים הפכו לעבדים של קהל החתונות
מה שחגי אוזן מסרב להכיר בו, הוא שמוזיקה "ישראלית" אמיתית היא מוזיקה שמשלבת אלמנטים מכל הסגנונות. המוזיקה של אתניקס וטיפקס, של אביהו מדינה ויוני רועה היא אכן מוזיקה "ישראלית", המצאה שעטנזית שהומצאה כאן, בין הים והביצות. אבל כזו היא גם המוזיקה של אהוד בנאי (הפרסי), מיכה שטרית (הטורקי), יהודה פוליקר (היווני), ברי סחרוף (הטורקי), יורם חזן ורן אלמליח (המרוקאים) ומיקי גבריאלוב (הטורקי). למה, בעיני חגי אוזן, כשברי סחרוף מנגן בגיטרה סולם מזרחי זה נחשב רוק ולא מוזיקה ישראלית? מה ההבדל בין סחרוף לבין יהודה קיסר? הרי רבים מחברי "להקות הקצב", שהביאו לארץ את הרוקנ'רול, היו ממוצא מזרחי או ים-תיכוני, החל בגבי שושן ("השוקולדה"), גבריאלוב ("הצ'רצ'ילים") ושרעבי ("כובשי הקצב") וכלה באחים חיימון ושוקי אלגרנטי ("האריות"), אז למה להפריד? הרי שושן וצביקה פיק כיכבו יחד גם בלהקת הקצב וגם ב"שיער".
ההבדל העיקרי בין אלה שמכונים זמרים "מזרחיים" או "ים-תיכוניים" לבין כל השאר הוא אופי השירה המסתלסל, המאהוול. אה, כן, יש עוד הבדל. המסלסלים, בחלקם, ממש לא כולם, הפכו להיות עבדים של קהל החתונות, של הכפיים, של שירי הכניסה לחופה. נכון, הם נוסעים במרצדסים וב-BMW נוצצות, אבל הם כבר מזמן שכחו מה זה אומר יצירה אמיתית של מוזיקה, ורק מחפשים את הלהיט הבא. כך יוצא שטובי זמרינו, טובי הגרונות שנולדו כאן, שלא לדבר על המלחינים (שי ראובני), הכותבים (יוסי גיספן) והמעבדים (יעקב למאי) מתבזבזים על להיטי חתונות ולא חושבים אפילו לרגע לחפש עומק במוזיקה שהם עושים, וחבל.
לסיכום, אפשר לקרוא להכל "מוזיקה ישראלית". הבעיה היא שהרגלים קשה לשנות. וכמה שאנשים כמו זאב נחמה, ליאור נרקיס ואביהו מדינה ימשיכו לקרוא לה "מוזיקה ישראלית" עדיין מרבית העם, ובכלל זה הקהל שלהם, ימשיך לקרוא לה "מזרחית" ו"ים-תיכונית".