"גיל 50 נראה הרבה פחות מפחיד מקרוב מאשר מרחוק. אבל צריך לשמור על המכונה. אני אוכל טוב, עושה הליכות, שומר על הבריאות ועושה מה שמצפים ממני. יש לי יותר אנרגיה, יותר כיף. כיף להתבגר".
קשה להאמין, אבל דן תורן, נשוי ואב לשניים, כבר בן 49. רגע לפני שהוא מעגל גיל, הוא מעלה את "דן תורן שר ומשחק על חייו", מופע חדש ושונה מכל מה שעשה עד כה. אני מכיר את דן כבר 23 שנה, יצא לנו אפילו לריב, ומעולם הוא לא נשמע כל-כך נינוח, נעים, ובעיקר שלם עם עצמו ועם דרכו. אז אולי, באמת, כיף להתבגר, ולהמציא את עצמך, שוב, מחדש.
"זו תוכנית יחיד. הצגה. כמו יוסי בנאי ומואיז הקטן, יהונתן גפן 'זה הכול בינתיים', לני ברוס. כנער מאד אהבתי תוכניות כאלה, כשהסיפור הוא לא על השיר. תמיד הייתי מספר סיפורים כאלה בהופעות, עד שאמרו לי, דודי לוי וחברים אחרים, 'למה שלא תעשה תוכנית שבה יהיה חיבור בין השחקן לזמר?'. בשלב הכתיבה התייעצתי עם יוסף אל דרור ויהלי סובול, ובאיסוף החומרים פניתי לאבא שלי, אילן תורן, שהוא במאי של הצגות יחיד. שמחתי לעשות את זה עם אבא.
לשחרר, להגדיל, להתפרע
"עשיתי כמה מופעים בחינם, בתיאטרון של אמיר אוריין, ב'חללית' בירקון 70, ומחוץ לעיר. שמחתי לגלות שזה עובד. אלון אבוטבול ראה והציע רעיונות מאד טובים - לשחרר את זה, להגדיל, להתפרע, לקום מהכיסא. פחות לחשוב על אמינות. משהו יותר אסרטיבי. בתיאטרון הסטודיו, תיאטרון ניסיוני בחיפה, לא קהל טבעי של המוזיקה שלי, אנשים התמוגגו. קהל מבוגר, שהולך להצגות, בני 60 ומעלה, שלא מכירים את השירים, קיבלו את זה נהדר. וזה מה שאני רוצה, קהל של תיאטרון. ממש מתחשק לי קהל של תיאטרון".
-תוך כדי העבודה, גילית על עצמך דברים חדשים?
"זה מה שעניין אותי, להביא את עצמי יותר. ומי שהכי עזר זה ג'ו אל דרור. יש במופע סיפור על איך קיבלתי את התקליט הראשון שלי. זה היה 'סרג'נט פפר' של הביטלס. השנה היתה 1970, היה לי יומולדת. והסיפור מספר איך צללתי לתוך העטיפה, וכשהגעתי לאנגליה הרגשתי כאילו כבר הייתי שם. לפני כמה חודשים קיבלתי מתלמיד שלי את 'LOADED' של הוולווט אנדרגראונד. יש שם, על העטיפה, כניסה לאנדרגראונד עם עננים ורודים, ואני מדמיין איך הם מנגנים והולכים ברחוב, מפנטז על ניו-יורק. הבנתי שאני סאקר של עטיפות תקליטים. שהן כמו פתח לעולם בשבילי.
"בתור ילד התנגדתי למוזיקה ישראלית. כמעט התכחשתי. רציתי לדמיין את אנגליה ואמריקה דרך הרוק'נרול. רציתי לברוח למקומות אחרים. העטיפות היו בריחה שלי כילד מהמציאות שבה חייתי. זה לא שהיא היתה רעה, אבל היא היתה כבדה".
"בתחילת ה-90 גרתי עם חמי רודנר וירמי ואורן קפלן, אני מספר על מה שקרה שם"
-בעצם, אתה קיבוצניק. מראש הנקרה.
"מהלידה. אבל מאז - עירוני. בגיל שנה וחצי עברנו לבבלי. חולון. ואז, בגיל שש-שבע הגענו לרחוב גורדון בתל-אביב, שעליו אני מספר סיפור ארוך. חיפשתי סיפורים עם רבדים, להבין את עצמי. במקום לספר לפסיכולוג, אני מספר לקהל".
-אז הסיפורים רק אישיים.
"רק עלי ועל חברים ועל משפחה. דברים שקרו לי. כמו הדירה שגרתי בה בתחילת שנות ה-90 עם חמי רודנר וירמי ואורן קפלן, ומה שקרה בה. זה כמו הצגה. סיפור עם ציר דרמטי, קונפליקט, דרמה קטנה. גם משחקי תפקידים פה ושם. בפירוש לא סתם לספר סיפור. את אחד הסיפורים כתבה ליאת אשתי. היא כותבת מצחיק מאד ויפה. אמרתי לה: תספרי עלי. אמרתי לעצמי: בוא נשמע איך אני נשמע בעיניה. אז הסיפור הראשון בערב הוא ממנה".
-ואיזו מוזיקה בחרת?
"אני מופיע באופן קבוע בברים ובמועדונים קטנים ויש שירים שהצטברו. כמו 'השומר של הגן', 'אוטו כחול' מ'יורד נמוך', או 'מביא לך פרחים', שתמיד מבקשים ואני אף פעם לא עושה. למה? אין לי סיבה אמיתית. אז אמרתי שאעשה. והוספתי שירים חדשים מתקליט שנמצא בעבודה, צירפתי שירים שמתאימים לרוח הסיפורים, ויש גם להיטים - 'אימפריות נופלות לאט', 'בך לא נוגע', 'שוב השקר הזה'. לאו דווקא לא מוכרים".
-את האלבום האחרון שלך, "מילים נוזליות", אפשרת להוריד חינם מהאתר שלך. זה מתוך ייאוש?
"לא. המודל שלי הוא בק (האנסן, מוזיקאי אמריקני, א' מ'), שחתום במייג'ור לייבל, ופעם בארבע שנים מוציא אלבום גדול. בין לבין מותר לו להוציא מה שהוא רוצה, גם בחינם. אני לא חתום בחברת תקליטים גדולה, אבל אם אני עושה מוזיקה אלקטרונית או משחק עם הגיטרה, אני מוציא את זה באי.פי (דיסק קצר בן כ-5-6 שירים, א' מ'), כי זה לא מתאים לכולם".
כותב ומלחין 25 שנה
_b.jpg "דן תורן ואפרת גוש עשור למאיר אריאל (צילום: שוקה כהן)")
תורן למד קולנוע, הופיע ב"זהו זה", שיחק בסרטים, בטלוויזיה, שידר ברדיו. 25 שנה הוא כבר כותב שירים ומלחין. בין הטקסטים שלו: "גידי", "ביום של הפצצה", "בך לא נוגע". ב-88' הוציא אלבום בכורה, "לו-חמה בשטח בנוי", עם "לבן על לבן", השיר שילווה אותו עוד שנים. אלבומו המרשים ביותר בעייני הוא "יורד נמוך" (96'), שעליו עבד עם ברי סחרוף. תורן גם הקים את להקת "הזבובים" עם מאור כהן. בזמנו הפנוי הוא גם מדבב ומלמד כתיבה.
-איך נראה סדר היום שלך?
"קם מוקדם, עושה ספורט, הליכה או שחייה, מכין ארוחת בוקר לילדים. אם יש הופעה בערב, אני נח אחר-הצהריים. או נח במקום של ההופעה. בימים שאני לא מופיע, אני הולך לישון מוקדם. הפסקתי לעשן לפני שנתיים וחזרו אלי הרגלי השינה של הילדות. אז בבוקר אני ער. אני לא רואה טלוויזיה. אולי רק סרט או סדרה מוקלטת".
-צפית בתוכניות שהשתתפת בהן? טלנובלות?
"לא. רק אם הייתי אצל רופא שיניים. או בחדר עריכה. אני לא נגד להשתתף. זה ז'אנר סיפורי, בניגוד לריאליטי, ובטלנובלה אפשר לשחק הכי טוב שבעולם. אני תמיד ניסיתי לשחק הכי טוב שאני יכול".
"ההפסקה מהרדיו פינתה לי את הראש"
-אנחנו חברים בפייסבוק וראיתי את המאבק שניהלת שם נגד הורדת תוכנית הרדיו שלך, "כאן דן".
"לא יזמתי את המאבק, מישהו הקים קבוצה. לא חשבתי שזה ישפיע ברצינות. הייתי עצוב. אני אוהב לשדר. אבל זה פינה לי את הראש. אשמח לחזור כשאהיה רעב. כנראה נגמר לי. מי שפיטר אותי - צדק".
-בכל זאת, אתה עובד כל הזמן. האתר שלך עשיר בטקסטים, בקליפים, במוזיקה. אין תסכול שאתה לא מגיע לקהל רחב?
"אני עדיין עובד כאילו שב-2012 אופיע בקיסריה. ברור שכאמן אני חווה תסכולים. שיר שלא גמרתי לכתוב. שיר שיוצא לרדיו ולא מתקבל. הופעה שלא מיציתי. הופעה שהאנשים לא מקשיבים לי. אבל זה לא גורם לי לרצות להפסיק".
"דן תורן משחק ושר על חייו" - 7.11 "פסטיבל הגיטרה", חאן השיירות, 13:00; 12.11 מרתף 10, חיפה, 21:30; 23.11 עשן הזמן, ב"ש, 22:00
