"טיסת 5235" של משה פרץ הוא שיר בלחן קאנטרי. "שם טבעת עליה", החדש של דודו אהרון, מספר את סיפור האהבה האישי בקצב אלקטרו ע"ש מייג'ור לייזר. ב"שדות של תירוצים" עומר אדם נוסע ליוון עם סיוון בלחן רוסי, "צביקה" של ליאור נרקיס קורץ לצביקה פיק בסגנון דיסקו וממש לפני רגע שרית חדד הוציאה שיר טרופיקל-האוס בשם "למה לי". אם יש דבר אחר ברור זה שהמוזיקה המזרחית משתנה. 

שלום ותודה?

כמעט עשרים שנה עברו מאז שאייל גולן הופיע יחד עם אתניקס במעגל של דן שילון ב-1997. לכאורה, רגע טלוויזיוני לא מקורי במיוחד. בפועל, אירוע שייחקק בהיסטוריה של המוזיקה המקומית. הנקודה שבה הסתיים עידן הרוק הישראלי כז'אנר המככב במיינסטרים (איפה הילד, מוניקה סקס, אביב גפן) ופינה את מקומו למוזיקה מזרחית. בחתונות, בצבא – כולם רצו לשמוע מזרחית. שרית חדד ואייל גולן יצרו את המוזיקה הפופולארית בישראל. משם ועד דור שלם של זמרי פופ-מזרחי הדרך הייתה קצרה: קובי פרץ, ליאור נרקיס, מושיק עפיה; בהמשך הצטרפו גם משה פרץ ודודו אהרון, והאחרונים הם עומר אדם ועדן בן זקן. כולם נהנים מהשילוב של מזרחית ופופ, שכל הנראה נוצר בחיבור של אתניקס עם אייל, ושל טיפקס עם שרית.

וביחד עם הפופ העולמי גם המוזיקה המזרחית השתנתה - "בלבלי אותו" זה לא "מהפכה של שמחה". בזה אחר זה הזמרים התחילו להוציא שירי דאנס-מזרחית, מהירים הרבה יותר מכל "צאי לחלון" או "יאללה לך הביתה מוטי". הלהיטים השמחים קיבלו אווירת טומרולנד, דאנס-אלקטרונית: "מי שמאמין" (אייל גולן), "סה לה וי" (קובי פרץ), "שגעת/ טרפת" (ליאור נרקיס), "אולי הלילה" (משה פרץ), "תל אביב" (עומר אדם) וכמובן "מהפכה של שמחה" (עומר אדם וליאור נרקיס). אבל אז, אחרי 20 שנה שבהן העם דרש קצב מזרחי על הרחבה, הגיעה 2016.

 

סרטי סטודנטים בלחנים לא ברורים

השנה כבר שלטו בישראל שמות חדשים. סטטיק ובן-אל, אליעד, אגם בוחבוט, נועה קירל – כולם הגיעו לשיאם בחודשים האחרונים והפכו לזמרים המושמעים ביותר אפילו בגלגלצ ובחתונות. הסאונד החדש והטרי הזה גורם למוזיקה המזרחית של השנים האחרונות להישמע מיושנת. אז מה עושים המלכים לשעבר כדי לחזור לרחבה? מחפשים זהות. "כרגע זה מה שמעניין במדינה, כולם זזו הצידה, רק הדברים האלה עובדים", אומר אבי אוחיון, אחד מהכותבים העסוקים בתעשייה, שכתב בין היתר את "דרך השלום" של פאר טסי, "הילדים האלה מכתיבים את מה שקורה במדינה והרדיו הולך אחרי זה וזה עושה טוב, עושה כיף, אבל בוא נראה מה יהיה שנה הבאה, קשה להגיד".

לכוכבי הזמר המזרחי יש היום שני מודלים ברורים. הראשון הוא "דרך השלום", שהפך ללהיט כל כך גדול, שלמרות הקצב האיטי שלו כיכב בכל רחבה. הלהיט שכתב אוחיון הכניס למוזיקה המזרחית את טרנד הסיפור. לא עוד שירי אהבה כלליים ושירי אכזבה מתוסכלים, מעתה יש עלילה מתפתחת שכוללת לוקיישנים מתחלפים, דמויות שונות וסמלים ישראלים. אם "דרך השלום", "טרמינל 3" ו"שישי בצהריים" לא היו שירים, הם היו סרטים קצרים.

המודל השני הוא "היא רק רוצה לרקוד", אותו יצר דורון מדלי, בו זונחים את העיבוד המזרחי הסטנדרטי - מעתה אפשר לשלב בשיר כל ז'אנר, שפה או כלי נגינה העולה על ליבכם. אמנם "היא רק רוצה" הוא בקצב המהיר של להיטי רחבה, אבל יותר מאשר דאנס הוא שיר אירי. כמה אירי? כל כך אירי שעומר אדם ומשה פרץ שילבו במופע המשותף שלהם חמת חלילים ואת להקת הרקדנים האירית "ספיריט אוף דה דאנס". וכך נראית השנה המוזיקה המזרחית – שילוב של לחנים לא ברורים עם סיפורים של סרטי סטודנטים.

"צריך להבין שהמוזיקה מתחלפת כל הזמן", מסביר אוחיון, "גם הרגאטון הולך להיגמר. גם סטטיק ובן אל כבר הוציאו שיר קצת אחר, כי אני לא בטוח שאחד דומה היה עובד להם שוב, זה אחד יותר מדי. הביט עכשיו אחר, זה פחות רגאטון, יותר דיפ האוס. ב'מסיבה בחיפה' הם קלטו את השיטה - לקחו זמר מזרחי, לקחו רגאטון וזה התפוצץ, זה קרה בגדול. 

נשמע שאתה בעד בסך הכל.
"אני בעד להתכתב עם מה שקורה בעולם. גם אם עושים מוזיקה ישנה, שיר ערבי, הוא צריך להיות ערבי חדש, משהו טיפה מגניב יותר, 2016 ולא שנות ה-80. צריך לעבוד בזה, לחפש, להתעדכן ולהיות עם הראש קדימה. כדי לשרוד בתעשייה הזו צריך לקחת פניות חדות ימינה ושמאלה".

שינוי חיובי זמני

"אני מזהה שינוי", מאשר עדי לאון, מהמלחינים הבכירים בז'אנר (הלחין לאייל גולן, ליאור נרקיס ורבים אחרים) ושופט בתכנית "אייל גולן קורא לכם". "לדעתי הוא זמני והוא מגניב דווקא. אני מאוד אוהב את המקצב של הרגאטון ואני חושב שזה שינוי מרענן. מה שמבדיל זה לאו דווקא השירים אלא העיבודים המוזיקלים, מה שמוביל זה הביט ומי שמבין מוזיקה יזהה שרוב השירים זה מהלכי אקורדים מובנים, שהם אותו דבר בין השירים, מה שמשתנה זה רק הלחן. 'איך היא אוהבת את השמש' ו'כביש החוף' זה אותם שירים רק בליינים שונים בלחן. בגדול לא חייבים להיות זמרים מזרחיים כדי לשיר את זה ואדרבא, אני חושב שזמר שהוא ממש מזרחי לא כל כך ייצא אמין על שירים מהסוג הזה".

למה לדעתך השינוי הוא זמני?
"מדי פעם במוזיקה באים כל מיני גלים. היה גל ספרדי, היה טורקי, היה ים תיכוני ועכשיו זה רגאטון. השם יודע מה יהיה עוד חצי שנה. אולי שירים ביפנית. אני אוהב את זה, זה מגניב, מוזיקה מסחרית קלה כיפית, הילדים שלי רוקדים את זה, אבל מזרחית זה לא".

גם ב"אייל גולן קורא לכם" אתה מזהה את השינוי?
"אצלנו מחפשים ממש זמרים מזרחיים, וכדי להציג לנו את הדבר הזה הם חייבים לשיר מוזיקה מזרחית אורגינלית אמיתית".

דולב רם ופן חזות, צמד יוצרים שכבשו השנה את המוזיקה הישראלית, כתבו בלדות קלאסיות לעדן בן זקן ("תאמין לי") ואייל גולן ("באתי אלייך"), אבל גם אחראים על "למה לי", הטרופיקל האוס של שרית חדד (לצד הנרי), מסבירים שהכל מתחיל בעובדה שהיום לכל אחד יש יוטיוב ביד. "בשנים האחרונות המדיה הדיגיטלית צמחה בטירוף והחשיפה למה שקורה בכל העולם גדלה", הם אומרים. "הרגאטון והטרופיקל האוס מגיעים מזה שאנשים מחוברים ליוטיוב ורואים מה ג'סטין ביבר ואנריקה אגלסיאס. פעם זה היה פחות נגיש, כולם היו בתוך בועה, מה שקרה ברדיו זה מה שהלך. חברות התקליטים הכתיבו מה יהיה הלהיט ומי יהיה הכוכב הבא. היום זה צומח מתוך הטעם האישי של הקהל, מהחברה, מהשטח, מהנוער. אנשים יותר מודעים למה שקורה בחוץ וחייבים להתאים את עצמם. בגלל שאנחנו הכותבים הכי צעירים בשוק אנחנו הקהל בעצמנו".

דולב רם ופן חזות
דולב רם ופן חזות | צילום: אור גפן, יחסי ציבור

זה יעלים את המוזיקה המזרחית הקלאסית?
"יש מקום לכל הסוגי ז'אנרים, זה שכרגע זה המיינסטרים והקהל רוצה לשמוע משהו אחד לא אומר שהז'אנר השני לא קיים. לפני כמה שנים הפרויקט של רביבו החזיר את המוזיקה המזרחית הישנה וזה תהליך טבעי, לפעמים גם הישן זה החדש. בסופו של דבר ג'סטין ביבר לא העלים את הבלוז, הגלגל מסתובב ודברים משתנים".

חן אלמליח, דיג'יי ושדרנית גלגלצ המתמחה במוזיקה מזרחית, טוענת שאין חדש תחת השמש: השפעות מוזיקליות עכשוויות תמיד היו חלק מהתפתחות הז'אנר המזרחי. "לאורך ההיסטוריה היוצרים המזרחים הם אלו שהיו קשובים לעולם והביאו את הפופ לישראל", היא אומרת, "עצם מיקומם בשוליים גרם להם לאמץ סגנונות מוזיקליים, לבוש ותרבויות אחרות מאלו ששלטו פה. לא מקבלים אותנו במעגל ההורה? נאמץ את הרוקנ'רול או הדיסקו. ובאמת ניתן לראות קשר מובהק בין המוזיקה המזרחית להתפתחות הפופ בישראל. הרי גם שאבנר גדסי שר בלדות רוק ובלוז וניסים סרוסי הביא את סן רמו לישראל - הם עדיין נספרו תחת הקטגוריה 'מוזיקה מזרחית', בעיקר בשל מוצאם או הקהל שאליו פנו ולא מעבר לזה. אז גם כשליאור נרקיס עושה דיסקו, דודו אהרון מייג׳ור לייזר, או קאנטרי או אירי או מה שזה לא יהיה - זה עדיין חלק מז׳אנר מזרחי שמאז ומתמיד לאורך השנים לא התחייב לסגנון מוזיקלי אחיד והושפע תמיד מטרנדים מוזיקליים עולמיים כשלמעשה הדבר היחידי המשותף, המאגד והמאחד בין כל אלו זה זהות היוצרים וזהות הקהל".

סייעה בהכנת הכתבה: סיון מזרחי