ג'ק ווייט – Lazaretto
בנחישות ובזהירות אפשר להכתיר את ג'ק ווייט כאחד המוזיקאים החשובים של המאה ה-21. אם תנפנפו את הרכילויות ותקלפו את ההייפ תקבלו מוזיקאי סופר חרוץ, מפיק מחונן מפוצץ בכריזמה ובעלים של לייבל משלו (לפני שבוע יצא בלייבל "Third Man", אלבום הקאברים החדש של ניל יאנג).
ווייט הוא הכובען המטורף ובבסיס כל האוויר החם שיוצא עם כל פרויקט שלו נמצאת נשמת רוק'נרול בוערת ורגישה, לראייה אלבום הסולו המבריק "Blunderbuss" מ-2012. סינגל הבכורה הרשמי של האלבום החדש הוא פצצת רוק מתקתקת, לא משהו שיגרום לקוצר נשימה אבל בהחלט מעורר ציפייה.
קסביאן – Eez eh
הקליפ החדש של קסביאן נדמה לי שמבלבל עוד יותר מהשיר עצמו. מי זאת הלהקה הזו? מה הם רוצים? הם כמיקל ברדרס או פריימל סקרים על (עוד) אסיד? הבכורה שלהם מ-2004 הייתה סופר מרשימה וגם המשך הדרך, מה שהוביל אותם למיקום המכובד כהד ליינרס בפסטיבל גלסטונברי השנה. הסינגל החדש "Eez Eh" הוא מין מבוכת דאנס-רוק קלה מאלבום חדש עם השם המתאמץ (כאורכו) "48:13". נמתין בסבלנות ליצירה המלאה.
הבלאק קיז – Turn Blue
יש משהו מרגיע בשיר הנושא מהאלבום המתקרב של הבלאק קיז, בטח אחרי להיט הניצחונות "Fever". יש בו איזו עגמומיות ופסיכדליה רכה שלוקחים צעד אחד אחורה, בקטע טוב. שילוב של הטמפרטורה הגבוהה של אלבומם האחרון "El Camino" עם הידיעה על דן אורבך שהפך להיות מפיקה המוזיקלי הנוכחי של לנה דל ריי, עורר את החשש שההרכב נטש את שורשיו המוזיקליים לטובת להיטי פרסומות. בינתיים עושה רושם שזה עובד לכל הצדדים.
פול וולר – Brand New Toy
יש פער לא קטן בין המעמד של פול וולר במולדתו לבין ההתקבלות שלו כאן בישראל. לא חסרים מקרים כאלה. אמנם בלי ארסנל של להיטי סולו ענקיים, אבל עם רזומה מרשים, וולר הוא מוזיקאי עם הרבה כבוד בבריטניה, בזכות ההיסטוריה (The Jam, The Style Council) אבל לגמרי לא רק. קלטתי את זה לפני כמה שנים כשנתן הופעה בבמת הפירמידה בגלסטונברי מול עשרות אלפים (צפיתי בשידור, לא נכחתי שם, תירגעו). מין כבוד שמוזיקאים מקבילים בישראל לא זוכים לו. בהמשך השנה וולר מתכנן להוציא אלבום אוסף שמרכז את המיטב מ-15 השנים האחרונות שלו. שיר חדש מקדם אותו, באווירת בריטפופ קלילה וכיפית. אני ממש בעד.
ליקה לי – Gunshot
אגב קרוסאובר, נשמע שליקה לי ממש מתאמצת לעבור צד וזה לא כל כך מחמיא לה. הזמרת השבדית בת ה-28 הוציאה שני אלבומים שהציגו אינדי-פופ מיסתורי שהלם את הקור הסקנדינבי. עכשיו המינימליזם נזנח להפקה קצת מנופחת וההגשה המעודנת התחלפה בשירה עגולה וקצת מוכרת מדי. הקריצה הזאת לקהל רחב יותר ספק אם תצליח לטווח ארוך. זה אולי טוב לשבדים, אבל מה איתנו?.
הפופסטריינג'רס – Don't Be afraid
השיר הבא מתחיל כמו חלב מקולקל אבל הוא בעצם סוכריית אינדי רוק חמוצה מתקתקה. "Popstrangers" הם הרכב ניו-זילנדי שעשה את המעבר המתבקש ללונדון ומתכונן ליציאת אלבום שני באורך מלא. השירה העקומה, הגיטרות העצלות, הן בסך הכל הצורה שלהם לביטוי שיר חמוד וכובש. והעיקר לא לפחד כלל.