בזמן האחרון נדמה שהכיסא של הגראמי כטקס פרסי המוזיקה היוקרתי והנחשב בעולם מתחיל להתנדנד. בנובמבר האחרון פרסמה האקדמיה את רשימת המועמדים השנתית שלה והיממה את התעשייה ואת המעריצים כשדה וויקנד לא קיבל אף לא מועמדות אחת על האלבום המצליח שלו After Hours ועל הלהיט "Blinding Lights" מתוכו.
למה זה כל כך מדהים והזוי? בעיקר כי "Blinding Lights" שבר לאחרונה שיא מטורלל כשהפך לשיר הראשון בהיסטוריה שנשאר בעשירייה הראשונה של המצעד האמריקאי במשך שנה שלמה (!). הסיפור הזה כמובן פתח סוג של תיבת פנדורה כשדה וויקנד ואמנים גדולים נוספים התחילו לצאת בהצהרות נגד הטקס והוועדות הסודיות מאחורי הקלעים שלו, על תהליך ההצבעה שלהן בכלל ועל היחס לאמנים שחורים בפרט.
הביקורת הזו של דה וויקנד ואחרים הגיעה בטיימינג בעייתי, בשיאה של שנת קורונה, כשגם ככה לא היה ברור איך והאם יתקיים הטקס שלרוב מתקיים באולם סגור מול קהל של אלפים. איכשהו' אחרי הכל ובאיחור של חודש וחצי מהתאריך המתוכנן ועם רייטינג נמוך מאי פעם - הטקס היה די מדהים, אבל לא חף לחלוטין מרגעים מביכים והחלטות לא הוגנות.
הטקס התקיים בשני חללים מרכזיים: אחד הוא החלל בו חולקו הפרסים, רחבה קטנה באוויר הפתוח עם במה צנועה וקהל שמורכב בעיקר מהמועמדים שישבו בשולחנות נפרדים ורחוקים זה מזה. השני היה החלל בו צולמו ההופעות, שכמו כל שנה קיבלו הרבה יותר זמן מסך מהענקת הפרסים עצמה, והכל קרה בסטודיו קטן עם ארבע במות מארבעת צדדיו, בו האמנים הכי גדולים בעולם הופיעו רק מול המצלמות ועמיתיהם לתחום.
האווירה האינטימית הזו ששררה לאורך כל הטקס הייתה לא פחות ממרתקת לצפייה - לראות את הארי סטיילס יושב על כיסא בחדר כמעט ריק וצופה בבילי אייליש מופיעה מולו או את טיילור סוויפט וביונסה שולחן ליד שולחן מול במה קטנה באירוע שנראה כמו מסיבת ועד עובדים - תסכימו איתי שיש בזה משהו מדהים.
זה היה מהמם לראות מוזיקאים בסדר הגודל הזה מתרגשים אחד מהשני ומפרגנים אחד לשנייה באירוע כל כך אינטימי שמדמה את הכוכבים הכי גדולים בעולם לאנשים רגילים בדיוק כמונו, כשהם מחלצים את הטוב ביותר מנסיבות הקורונה המגבילות. עוד יותר מדהים מבחינתי היה לראות אותם מתרגשים באותה מידה מהפרסים ומהמעמד בחלל קטן מול 20 איש כפי שהיו מתרגשים בארנה מול עשרת אלפים.
כמובן שהמשדר הזה, שארך קרוב לארבע שעות, היה רצוף רגעים טובים יותר וטובים פחות. הרגעים הטובים כללו הופעה מהפנטת של דואה ליפה בשיא הקריירה שלה, שאחריה היא גם קיבלה פרס ראוי ביותר על האלבום הפנומנלי שלה Future Nostalgia.
גם מייגן די סטליון וקארדי בי דפקו הופעה זכורה ביותר ועמוסת גירל פאוור של להיט הענק "WAP", בלילה שכולו בעצם היה בסימן כוח נשי; טיילור סוויפט שברה שיא כשהפכה למוזיקאית הראשונה שזוכה בפעם השלישית בפרס אלבום השנה (ובצדק), ובילי אייליש הצטרפה לרשימה אקסקלוסיבית של אמנים שזכו שנתיים ברציפות בפרס "הקלטת השנה". רוב הנאום שלה אגב הוקדש לדי סטליון שלדברי אייליש הייתה צריכה להיות זו שזוכה בפרס, הצהרה שהייתה עטופה כולה בחוסר הביטחון האופייני לה אליו נחשפנו בסרט הדוקומנטרי שלה מסוף החודש שעבר.
גם ביונסה שברה שיא מרשים כשהפכה למוזיקאית עם הכי הרבה זכיות בהיסטוריית הטקס, אבל הזכייה שחלקה עם בתה בלו אייבי היוותה דווקא את אחד הרגעים העגומים של הערב. תראו, האימפריה שבנתה לעצמה ביונסה בפרפקציוניזם ובכישרון רב היא מרשימה וראויה להכרה, אבל רגעים כמו הרגע הזה, בו הילדה בת התשע שלה זוכה בפרס הכי חשוב של תעשיית המוזיקה רק כי אמא שלה נתנה לה קרדיט על שיר שלה בו היא הקליטה גם אותה, מוזילים את התדמית של הכוכבת.
בחייאת, לבלו אייבי יש גראמי בגיל תשע בזמן שמוזיקאיות משפיעות וחשובות מהעשור האחרון כמו לנה דל ריי וניקי מינאז' (שאפשר לטעון שסללו את הדרך לזוכות גראמי כמו בילי אייליש ומייגן די סטליון, בהתאמה) לא זכו אפילו לפרס אחד בקריירה שלהן? זה דבר שצריך להביך את האקדמיה וגם את ביונסה בעצמה, שבטח הייתה רוצה שיעריצו אותה, ובעתיד גם את הבת שלה, אבל בזכות ולא בחסד.
לא ברור מהו עתידו של הגראמי, כשמשנה לשנה האקדמיה צוברת יותר ויותר ביקורת על ההתנהלות שלה ויותר ויותר אמנים גדולים שמחרימים אותה - אבל גם אם לא כל ההחלטות לגמרי הוגנות, עדיין מדובר בלילה אחד בשנה שבו אפשר לראות אמנים גדולים לבושים יפה, מופיעים בתשוקה אחד מול השנייה ומתרגשים מההכרה שמקבלת המוזיקה שלהם.
טקס הגראמי 2021 אולי ייזכר בעתיד בתור אחד הטקסים האחרונים בהם העולם עדיין לקח את הגראמי ברצינות, אבל הוא בוודאות גם ייזכר כאחד מטקסי הגראמי יוצאי הדופן, המעניינים והמרגשים אי פעם. אם פספסתם, תשלימו ומהר.