אף אחד לא מת, לא קרה שום אסון ואין מה לבכות על רובוטים. הפירוק של דאפט פאנק הוא לא אירוע הרסני או טראגי, בסך הכל שני מוזיקאים שהודיעו שהם מפסיקים לעבוד יחד אחרי שותפות של 28 שנים. אין גם מה לקרוא יותר מדי לתוך סרטון הפרידה היפהפה שפרסמו תחת השם "Epilogue", שבכלל נלקח מסרט האוונגרד המד"בי "Daft Punk's Electroma" שיצרו השניים ב-2006. כמו בכל הקריירה של הצמד הצרפתי - גם בו אין מספיק רמזים כדי לפצח את האניגמטיות שלהם.

ובכלל, ב-16 השנים האחרונות קיבלנו מהם רק שני אלבומים, כשהאחרון יצא לפני שמונה שנים -אז מה כבר הטייטל של "התפרקו" משנה? הודעת הפירוק של דאפט פאנק השאירה אותי עם טעם קר ומתכתי בפה, הרגשה קצת רובוטית שלא מאפשרת באמת לבטא את הרגשות שאם היו יכולים להתקיים אצל רובוט - היו כנראה גורמים לקצר חשמלי. כמו צפצוף מכני של מוניטור לב שנאלם מבלי שהוא מחובר לאדם; אני יודע שמשהו חשוב כבה, אבל החיים ממשיכים. בני האדם שמאחורי המכונות עדיין חיים, לא עורכים הלוויות לשאריות ברזל ריקות, אין שום סיבה לבכות על רובוטים שכבו.

כדי להיזכר בגרעין האנושיות של דאפט פאנק כנראה שצריך לחזור אחורה, לפני שגאי-מנואל דה הומם-קריסטו ותומא בנגלטר (שניים מהשמות הכי צרפתיים שאי פעם צורפתו) הפכו לרובוטים. זה קצת מוזר לדבר על דאפט פאנק באופן לינארי, כיוון שהם התקיימו תמידית בחלל זמן משלהם, שואבים את הסאונד של העתיד מהעבר ומזריקים אותו להווה. ובכל זאת, שווה לחזור מעט אחורה ולהיזכר בימים שבהם השניים הסתפקו במסיכות פלסטיק או שקים שחורים כדי להחביא את פניהם בריאיונות.

"Da Funk" היה הפעם הראשונה שעולם המיינסטרים נחשף לצמד המפיקים הצרפתיים. זו הייתה גרסה גולמית וראשונית של הסאונד שהשניים יפתחו בעתיד, טראק אסיד-האוס פאנקי עם בייסליין מהפנט שנולד בסינטיסייזר Roland TB-303 בהשראת הג'י-פאנק של ראשית שנות ה-90. אלבום הבכורה ממנו נלקח, "Homework" מ-1997, אופיין בערבוב סגנונות אפילו רחב יותר עם תזה מוזיקלית אחת פשוטה – לקחת את מקצב ה-Four to the Floor (הבסיס הקצבי למוזיקה אלקטרונית) לרחובות.

הקליפ הפנטסטי של השיר, בבימויו של מי אם לא ספייק ג'ונס, היה גם הראשון להציג את התמה הוויזואלית שתלווה את ההרכב לאורך כל ימיו – דמויות כמעט אנושיות עם חריגות קלה. בקליפ של "Da Funk" זה היה צ'ארלס, דמות האדם-כלב עם הגבס שהיה כל כך מקריפ ובו זמנית כל כך אנושי; בזה הבלתי נשכח של "Around the World", גם הוא מאותו אלבום ואותו בימאי, היו אלו הרקדנים בתחפושת בראייקדאנסרים גבוהים, מומיות, שלדים ואיך לא, רובוטים. באותו הקליפ הם היו כלי ויזואלי שייצג את השורה הרפטטיבית בקול המכני (למעשה, כל קבוצה מייצגת בקליפ תפקיד מוזיקלי משלה), אבל לא עבר זמן רב עד שהם יעברו מלייצג את הקול ללייצג את הכל.

רגע לפני שהפכו סופית לרובוטים, הספיק בנגלטר להגניב ב-1998 את הלהיט הנוצץ "Music Sounds Better with You" במסגרת הטריו Stardust ועשה מהפיכה קטנה בכל הנוגע לעד כמה שיר האוס צרפתי יכול להגיע רחוק, אבל זה כבר לא היה משנה - כי ב-9.9.1999 בשעה 9:09 בדיוק (לפחות על פי הסיפור הבדיוני והמקושקש שהם המציאו) התפוצץ עליהם סאמפל והפך אותם לאנדרואידים עטויי קסדות עמוסות בנורות לד באווירת סרט מד"ב מהסיקסטיז. כן, זה בסך הכל היה תכסיס להשארתם אנונימיים (יחסית) וחצי גימיק שנועד לבנות את המסתורין שגם כך אפף אותם, אבל בפועל הרובוטים הפכו למשהו גדול בהרבה מצמד צרפתים ביישן – הם הפכו רשמית וסופית לאייקונים.

הקסדות לא הגיעו לבדן, אלא לוו במאסטרפיס שהוא "Discovery", האלבום שהפך אותם מהרכב אלקטרוני הרפתקני לאגדות מוזיקה. המכה המולטי-חושית שהנחיתו הרובוטים על עולם המוזיקה עם דיסקוברי היתה, כפי שזוכר כל מי שגדל על MTV בראשית האלפיים - השתלטות מוחלטת על התחום. להיטים כמו "One More Time" ו-"Harder, Better, Faster, Stronger" קיבעו את הסאונד המפולטר של הרובוטים, אבל האלבום עצמו היה אפילו אנושי יותר מקודמו.

ההתמקדות במבני שירים פופיים, בצליל חלקלק ונוצץ יותר וההתרחקות הקלה משורשי השיקגו האוס עליו התבסס הראשון, לצד התקרבות לז'אנרים "שחורים" כמו ארנ'בי, דיסקו ופאנק - הפיחו חיים לתוך המוזיקה הממוחשבת. רק ,שמעו את "Something About Us" המבריק, שצועד על הבייסליין העדין שבין מז'ורי למינורי, ותגידו לי שזה לא שיר האהבה הכי אנושי שיש, גם ואולי במיוחד מבעד לקול הרובוטי.

אותה אנושיות חמקמקה נשארה סוג של אוצר נסתר במוזיקה שלהם, לעיתים נעלמת מעל פני השטח (כמו באלבום שנקרא באופן אירוני "Human After All") ולפעמים גלויים יותר (כמו באלבום ההופעה "Alive 2007", שהחזיר לשירי אותו אלבום את הנשמה), אבל בשום פיסת מוזיקה שהוציאו היא לא היתה זוהרת, נוכחת ודומיננטית כמו באלבומם האחרון, "Random Access Memories", שבדיעבד מרגיש כמו אלבום סיום אידיאלי. המסע בזמן של הרובוטים הגיע לסופו דווקא בהתחלה, כשהצמד חזר לצלילים, לכלים ולשיטות ההקלטה שאפיינו את המוזיקה עליה גדלו.

האלקטרוני התמזג עם האנלוגי, הסאונד המכני של מכונות התופים נזנח ברובו לטובת צליל חי ואפילו השימוש בווקודר, אותו פילטר קול רובוטי, נעדר מחלק מהשירים, דוגמת הלהיט הבלתי ניתן לעצירה "Get Lucky". גם בשירים בהם הרובוטים זימרו, דוגמת "Beyond", הכלים התזמורתיים, לצד גרוב ששואב השראה מ-"Regulate" של וורן ג'י (שהיה גם השראת הג'י-פאנק המקורית לבייסליין של "Da Funk"), ממלאים את הצליל המסונתז בנשמה אנושית.

למרות שבמהותו מדובר באלבום רטרו לשירי דיסקו, דאפט פאנק הפכו אותו להרבה יותר מזה בעזרת האנרגיה, המבנים והכלים המוזיקליים שהם רכשו לאורך שנותיהם כגיבורי אלקטרוניקה. כמו רובוט בעל אינטיליגנציה מלאכותית שלומד להיות אנושי ומצליח בזה אפילו יותר מבני האדם.

בשמונה השנים שעברו מאז, צמד הרובוטים לא פעלו יותר מדי ביחד, וזה הסתכם בקומץ הפקות (מצוינות) באלבום האקספרמנטלי "Yeezus" של קניה ווסט ושני להיטים (נהדרים) שהפיקו עבור "Starboy" של דה וויקנד. יכול להיות שהרגשות האנושיים שעוררו אותם זכרונות שנשלפו באקראיות גרמו סוף סוף לקצר המדובר, או שאולי לגאי-מנואל דה הומם-קריסטו ותומא בנגלטר פשוט נמאס לשחק עם רובוטים - אבל השבוע הם לחצו על כפתור ההשמדה העצמית ושלחו את הרובוטים שלהם לפירוק.

אף אחד לא מת, לא קרה שום אסון ואין מה לבכות על רובוטים, וזה בכלל נהדר שאפשר להביט אחורה ולהוקיר את גוף העבודה הנפלא שהשאירו, אבל אפשר להיות עצובים על מה שאבד – חיבור מוזיקלי אורגני, טהור ומרגש בין האדם למכונה.