בעוד שבוע בדיוק צפוי לצאת האלבום הרביעי של Run the Jewels, אחת מהתופעות הכי מעניינות כרגע בתרבות ההיפ הופ. מעבר לעובדה שמדובר בצמד ראפרים, פורמט שכמעט ונעלם בעידן שמקדש אינדיבידואליזם, ראן דה ג'ולס לא נשמעים כמו אף אחד אחר, עם ראפ אגרסיבי, פוליטי, מצחיק, מטופש וחכם להפליא בו זמנית.
זה ממש לא מקרי שדווקא הם יוצרים אותו, שכן מדובר בצימוד נדיר ויוצא דופן בכל נוף מוזיקלי, ובטח בז'אנר מפולג כמו תחומי הראפ. קילר מייק ואל-פי, שהתחברו בשלב מאוד מתקדם (ויש היגידו מאוחר) בקריירה שלהם, הצליחו לזקק שותפות מוזיקלית טוטאלית דווקא בזכות העובדה שהם באו מרקעים כל כך שונים ועם מכנה משותף אחד – המוזיקה.
אני דווקא זוכר את הקריירה של שניהם לפני 2011, השנה שבה הכירו. קילר מייק, כיאה לשמו, היה ראפר די בינוני שנצמד לאבק הכוכבים של אאוטקאסט בשיא הצלחתם המסחרית, אי שם בתחילת שנות ה-2000. לכל הרכב ראפ יש אחד כזה בחבורה, ראפר שהם מטפחים, ושלרוב נשמע כמו גרסה פחות מוצלחת שלהם, נדחף לשירים ומשאיר בעיקר תהיות על למה הוא בכלל שם. התשובה היא לרוב כי הוא זה שמחביא עליו את הוויד בשדה התעופה למקרה ומישהו יתפס.
אני עדיין זוכר איך לא סבלתי את הבית שלו בשיר "The Whole World" של אאוטקאסט, ואיך אחר כך הוא פיתח קריירה די בינונית כראפר דרומי כועס, הוציא כמה אלבומים ומיקסטייפים, חתם בלייבל של T.I, ובאופן כללי הפך למוזיקאי שמצליח להכניס איזה שיר בודד למקומות האחרונים של טבלת הלהיטים ולייצר אלבומים שלא מושכים שום עניין ממי שטיפה מבין עניין.
אל-פי, לעומתו, כבר ביסס קריירה יותר יציבה ומוערכת אמנותית כראפר-מפיק עצמאי, אבל גם חסרת סיכוי להצלחה מסחרית. עם מוצא אירי-ליטאי-יהודי, ג'יימי מליין הג'ינג'י (כלומר, הבחור הכי לבן שיש) מצא בית בסצינת הראפ האלטרנטיבית של ניו יורק כבר במהלך שנות ה-90, היה חבר מרכזי בהרכב האנדרגראונד החשוב קומפני פלואו, הקים את הלייבל המחתרתי המיתולוגי דף ג'וקס ונחשב באופן כללי לפטרון של הראפ האקספרמנטלי, המחוספס והמסויט של הפינות האפלות בחוף המזרחי – וממש באותו הזמן שפאף דדי הפך את הראפ הניו יורקי לממתק בלינג נוצץ ומיינסטרימי, אל-פי התעסק ברוצחים סדרתיים, אבות חורגים מתעללים וביטים מטונפים.
גם כשהתפתח כאמן סולו הוא יצר אלבומים לא קומוניקטיבים בשום אופן, בעודו מזגזג בין סגנונות כמו ג'אז-פיוז'ן מעוות או אינדסטריאל דיסטופי. המבקרים עפו עליו, אבל גם התרחיש האופטימי ביותר לא הצליח לתאר את אל-פי כיותר מעוד אמן עצמאי שנאבק להשאיר את הראש מעל המים.
רק שאז קרה נס, ומייק וג'יימי הכירו. בהרצאה שנתן באקדמיית המוזיקה של רדבול, אל-פי אמר "אתה לא מצפה בגיל 35 לפגוש את החבר הכי טוב שלך". כל ריאיון שנתנו מאז, כבר עשר שנים, מוכיח שאם כבר, ההצהרה הזו רק התעצמה.
הכימיה בינהם ברורה כשמש, וזה לא מובן איך הם לא הכירו לפני, כאילו הם צמד חברים ותיק שגדל ביחד, למרות שבפועל הם הגיעו משני אגפי היפ הופ שונים מוזיקלית, חברתית ותרבותית. הקרדיט על החיבור הולך לג'ייסון דמארקו, מנהל אמנותי בערוץ הקומדיה למבוגרים Adult Swim, שערבב בין תוכניות אנימציה פראיות (ריק ומורטי, למשל) למוזיקת ראפ מגוונת (הם אחראים, למשל, על האלבום הפנטסטי Dangerdoom).
מייק חתם לשחרר אלבום דרך הלייבל של הערוץ וביקש מדמארקו לעזור לו למצוא כיוון מוזיקלי מפתיע בהשראת האלבום "AmeriKKKa's Most Wanted" של אייס קיוב – שנחשב כאלבום מופת בזכות שיתוף הפעולה בין ראפר מהחוף המערבי לצוות הפקה מצליח מהחוף המזרחי, The Bomb Squad. דמארקו מיד הציע את אל-פי, בעיקר בזכות הדמיון הסגנוני לבומב סקוואד (גם הוא, כמותם, חולה על תופים אלימים) שהסכים לקפוץ לביקור עם מייק באולפני הערוץ באטלנטה.
"כשהם נפגשו זה היה כאילו ציפורים התחילו לצייץ והשמש יצאה מבין העננים", אמר דמארקו על המפגש, "הם בעיקרון התאהבו אחד בשני". במהלך שלושה ימים באולפן הם סיימו ארבעה שירים לאלבום, ולמרות שאל-פי היה עסוק מעל הראש באלבום הסולו עליו עבד בשלוש השנים שלפני המפגש, הוא הסכים להפיק למייק את האלבום שלו.
התוצאה הייתה שני אלבומי סולו שהרגישו כשני צדדים של אותו המטבע. "R.A.P Music" של קילה מייק ו-"Cancer 4 Cure" של אל-פי יצאו בהפרש של שבוע, בדיוק לפני שמונה שנים. הראשון הופק במלואו ע"י אל-פי, השני נכתב מחדש אחרי המפגש עם קילר מייק. ההשראה שהשניים שאבו מההיכרות הפכה את שני האלבומים לשיא קרייריסטי ואמנותי עבור השניים, שהבינו שעלו על משהו ויצרו את המפלצת הדו ראשית שהיא ראן דה ג'ולז. עד היום אני לא באמת מצליח להבין איך שני סגנונות כל כך שונים – ראפ הרחובות האיטי של הדרום והסאונד מעורר הפאניקה של האנדרגראונד הניו יורקי – מצליחים להשתלב באופן כל כך אורגני - אבל זה פשוט עובד.
למעשה, לא רק שזה מתחבר, אלא גם מצליח להדגיש את הטוב ביותר בכל הצדדים. הפראנויה הממסדית של אל-פי הפכה את קילר מייק לחברתי מתמיד, בעוד שהישירות המוזיקלית של מייק גרמה לאל-פי לרדת מהכס המתנשא ולדבר אל הקהל. רק אחרי 30 שנות קריירה במצטבר הצליחו השניים למצוא את הצליל האמיתי שלהם, דווקא בעזרת האדם הכי לא סביר.
החיבור הזה לא רק הפך אותם למוזיקאים טובים יותר, שמחים יותר וחכמים יותר, אלא גם למצליחים יותר משאי פעם חלמו. ראן דה ג'ולז הפכו לתופעה של ממש, הופיעו כהדליינרים של הפסטיבלים הגדולים בעולם והגיעו ליותר קהל משאי פעם היה לשניהם בקריירות הסולו ביחד. מעולם לא ראיתי דוגמה מובהקת כל כך של שלם הגדול מסך חלקיו.