(בסרטון למעלה: הסקיצה הראשונה שהקליט דודי לוי ל'ענוג' בסלון ביתו)

"בעיר אחת קרובה מאוד
למשכנו של השטן,
גדלה ילדה, ספק ילדה
תמיד הייתה כמו בן קטן"

כשמיקיאגי כתב את הבית הזה בסוף שנות ה-80, כנראה שהוא לא היה מודע לכך שכתב את זה על עצמו או בעצם על הלהקה שלו, "נוער שוליים", שחוותה אז סוג של משבר זהות ארבע שנים לאחר הקמתה. בשורה התחתונה, הבית הזה, שפותח את שיר הנושא מתוך אלבומה השני של הלהקה, "ציירי לך שפם" - מייצג כנראה יותר מכל את התקליט שסימן עידן חדש בפופ הישראלי.

דודי לוי, מיקיאגי, ארן אמיר, קובי פיטרו ורועי שקד בערו בתחילת הניינטיז לפחות כמו שנעה קירל לוהטת כיום, ו-30 שנה אחרי יציאתו של "ציירי לך שפם", התקליט השני של "נוער שוליים", שכאמור הפך לאחד הנושאים הכי מדוברים במדינה באותה שנה - חזרנו אל הדמויות המרכזיות שהרכיבו אותו כדי להבין מה הוביל להיסטריה המשוגעת שהייתה סביב הלהקה באותן שנים.

מיקיאגי

"אלבום הבכורה יצא ב-1988 ומאוד הושפע מהאייטיז וסצינת הגל החדש. היה בו אפילו משהו גותי, אבל בשלב הזה העולם התחיל להשתנות. התחלתי להיחשף בזמנו לסובלנות לגייז, פופ אנגלי ובעיקר ל'ווג' של מדונה - כל אלו השפיעו על הקונספט שכיוונתי אליו בתקליט השני.

עובד (אפרת), המפיק המוזיקלי' היה מאוד כישרוני וחכם, כך שהבין שלא רצוי להיתקע בעבר אם ההגדרה שלנו היא להקת פופ-רוק שמטרתה למכור תקליטים. שאר החברים היו די בשוק מהרעיונות שלי, אבל גם הם הבינו שלא נגיע לשום מקום אם נישאר באותו הווייב. בתקופה ההיא, הייתי מטורף לגמרי עם היפר-אדרנלין ורצון עז לבלוע את כל העולם. אנשים לא הבינו את הקטע שלי כל כך, אולי העריכו את היכולת המוזיקלית, אבל לא הייתי פשוט להכלה.

אני נוטה לא לדבר על התקופה הזו, כי היא הייתה קשה מבחינתי, אבל בעשור האחרון, בעקבות הרשתות החברתיות, נחשפתי לאימפקט של מה שקרה אז. אחרי שיצא התקליט ואיתו ההצלחה, הרגשתי כתוצר של מפעל שעטוף בהמון רעש. מצאתי עצמי מתרחק ממוזיקה ואמנות והתעסקתי באינטריגות, הצלחה, מעריצות והטרדות שעברתי שנים. אף אחד לא הגן עלי, הייתי בודד במערכה וחיפשתי דרכים להגן על עצמי. ההגנה למעשה באה לידי ביטוי בפירוק הלהקה שנה לאחר מכן כי זה היה יותר מדי בשבילי. רציתי פשוט לשמח אנשים עם האומנות שלי, אבל הפכתי לחיה פצועה מול עשרות זאבים מסביב. לאף אחד לא היה איכפת ממני – זה נשמע כמו קלישאה אבל במקרה שלי זה נכון.

מצד שני, אני מרגיש שהייתי בתפר שבין הפרימיטיביות לפתיחות שהגיעה בניינטיז, אז בעקבותי, הרבה גברים יצאו מהארון ונתתי לגיטימציה לנושא. למרות שרשמית, עוד לא יצאתי אז מהארון – הייתי אז ההומו הראשון בפריים טיים וזה הרבה יותר חשוב בשבילי מהישגים כמו להקת השנה ואלבום השנה שקיבלנו".

דודי לוי

"לא הייתה שום הצהרה מכוונת שהלהקה הולכת לכיוון פופ אחרי התקליט הראשון, אלא הבנה פנימית שצריך להיות קלילים יותר. את התקליט הראשון הקלטנו ב-87 כשאני עוד הייתי בתחילת הצבא, אז ברור שעם ההתבגרות התחיל הלך רוח של שינוי.

אף פעם לא היינו ניו-וייב כבד כמו שהצטיירנו - דווקא התקליט הראשון היה איזה טריפ שלנו, אבל אח"כ קילפנו כל מיני דברים חיצוניים כמו הלבוש השחור והפכנו ללהקת פופ-רוק כמו שהכרנו ממקומות אחרים. התחלנו לעבוד קשה על כיוון לסאונד חדש ו'ציירי לך' היה אחת הנקודות שהתוו כיוון. היינו מבצעים אותו ואת 'לך איתה' בהופעות כדי להרגיש את הקהל, וככה הלהקה התחילה לצבור עניין. המשכנו לכתוב לחנים שעליהם הלבשנו ג'יבריש ואותן סקיצות עברו לחנה גולדברג שכתבה חלק ניכר מהשירים.

האלבום למעשה הוקלט בארבעה חלקים – כל פעם שהאולפן של רונן בן-טל היה פנוי, ניצלנו את הלילה להקלטה של 2-3 שירים. היינו תמימים בהתחלה - לא חשבנו שאשכרה נעשה את זה כמו שחלמנו בגיל 16 כשהקמנו את הגלגול הראשון של הלהקה. פתאום זה קרה בבום כשאנחנו ילדים בגיל 20, וזה היה נורא נעים וכיף, אבל בשלב מסוים נהיה מטריד. הייתי יורד מהבמה ו-30 ילדות היו מחכות לי למטה עם מכתבים וטלפונים בלי סוף. בשלב מסוים זה נהיה אינטנסיבי מדי והוביל לנקודת החיכוך ביני לבין מיקי לקראת הקלטות האלבום השלישי.

במבט לאחור, אני מגלה עוד ועוד דברים על התקופה ההיא שבה חטפנו אהבה בלי פרופורציות - יש לסיפור הזה כל מיני צדדים. בכל אופן – איחוד של נוער שוליים כבר לא יקרה".

רונית ארבל: אשת יחסי הציבור

"החברים פנו אלי ולחיים סלוצקי אחרי התקליט הראשון שלא הצליח והם היו די בדיכאון מזה. הסינגל הראשון שיצא היה 'אמסטרדם' והוא התפוצץ בשיאניות הרייטינג בטלוויזיה - 'עד פופ', 'להיט בראש', 'זהו זה' ו'סיבה למסיבה'. כשהגענו לאולפנים, אף אחד לא הבין מה הסיפור שלהם – זה שיר שהיה קשה מאוד להביא לערימת היבשים והזקנים בערוץ 1. בכל אופן, הם אכלו את זה בלי מלח, ואליהם הצטרפו תחנות הרדיו. 'ציירי לך' ו'אמסטרדם' היו שירי הפופ הראשונים בישראל שלהקה הביאה בצורה כזו בומבסטית באווירת לונדון עם העטיפה, הבגדים וכל הוויז'ואל מסביב. הייתה תחושה שקורה פה משהו גדול עם באזז מטורף של בנות צווחות שהולכות אחריהם לכל מקום.

מיקי עוד היה בארון בזמנו והיה לו מאוד קשה עם זה כי לא היה פלורליזם כמו היום. יחד עם הטירוף של המעריצות, זה הפך לתקופה קשה שהוא לא הצליח להכיל. הוא חי חיים כפולים ולא הפנמנו את מה שהוא עבר – הדיסוננס הענק בין חיי הכוכבנות לבדידות שחווה בפועל. לכן, הלהקה לא שרדה - מיקי קיבל החלטה שהוא לא יכול יותר וזה נגמר. בעולם מערכות היחסים בין חברי הלהקה, מיקי ודודי הובילו, אבל הקשר ביניהם לא היה פשוט. דודי נטה לשחרר כדי שדברים ימשיכו לקרות ומיקי היה ילדותי ועקשן ובסוג של מצוקה.

בכל מקרה, תמיד הם היו מקסימים למעריצים שלהם ואף פעם לא התעלמו מהם. הם עבדו כצוות בחריצות אין קץ לצד אין סוף שעות באולפן. לא מפתיע אותי שמכל החברים, רק דודי המשיך במוזיקה, אבל כולם היו ילדים טובים ואני הרגשתי אז כמו אמא שלהם. אם לא המשבר של מיקי, הלהקה יכולה הייתה להצליח מאוד ולהמשיך הרבה שנים כמו משינה ואתניקס".

עובד אפרת: המפיק המוזיקלי

"זה לא היה מתוכנן או מכוון מראש שנעשה אלבום פופ. בעצם, מה שקורה הרבה פעמים, זה שאתה מגלה רק אחרי שסיימת מה בעצם יצא. אני זוכר שלא הייתה לנו אג'נדה מפורשת ולא צפינו את ההצלחה הגדולה. זו חכמה בדיעבד – אין לי הסבר משכנע, אבל זה הפתיע גם את כל מי שעסק בזה מסביב.

כמובן שמדובר בהצלחה כזו שהרבה מנסים לחזור עליה ולחקות אותה, אבל כמעט תמיד פשוט לא ניתן לשחזר את זה. יש בסיפורים האלה הרבה בלתי נודע וצירוף של כמה וכמה דברים שלא כולם בשליטתנו. אנחנו פשוט עושים את מה שאנחנו יודעים ומקוום שאנשים יאהבו את זה.

היום, כשאני מקשיב לאלבום, זה נשמע מובן מאליו - אבל הייתה שם עבודה סיזיפית. יש לי המון הערכה וכבוד ללהקה על האלבום הזה – הם כתבו שירים נהדרים, עבדו קשה, התמסרו למתח החיובי והתעקשו על האמת המוזיקלית. באמת תקליט נהדר. בימים אלה אני מקליט ומופיע עם דודי, וגם רועי שקד המתופף מנגן איתנו אז בכל זאת, יש איזה סוג של המשכיות".