לג'ימבו ג'יי יש שיר שפוגע לי בנקודה קצת שונה, נקודה קרובה מדי לבית. "אני והחבר'ה שלי", שמתחבא בסופו של האלבום הראשון שלו, מתאר מערכת יחסית מתפוררת של חבורת חברים ותיקה; מ-"כמו פלדה" ל"קשורים רק בזכרונות" בהינף שלושה בתים ופזמון.
אני מודה, אולי במידה מסוימת של בושה, שזה שיר שעורר בי יותר מדי הזדהות. אני והחבר'ה שלי מימי הנעורים כבר לא בקשר אדוק. "חלקם עוד מתקשרים ביום הולדת", כמו שמדייק ג'ימבו, אבל קשה לי להגיד בכנות שאני יודע איפה כל אחד עובד, חי ומתקיים. אני חושב שאם יעמידו אותי במקום אני אצליח לציין למי יש ילדים וכמה בדיוק - אבל אני לא מתחייב שזאכור את שמות הצאצאים. "אני והחבר'ה שלי הפכנו למכרים", אמר ג'ימבו וירה לי חץ ישירות לפינה נשכחת בלב.
השבוע, D12, החבר'ה של אמינם, חגגו ציון דרך משמעותי: 20 שנה ליציאת האלבום הראשון של ההרכב, "Devil’s Night". זו היתה חגיגה מתוקה-מרירה, ולא רק כי היא צויינה עם הוצאה מחודשת של האלבום בגרסת דלוקס מחופפת שכוללת רק שלושה שירי בי-סייד שכבר יצאו בדרכים אחרות, וקטע ממוחזר מ-2001 עם ביט חדש. החגיגה לא חגיגית בעיקר כי D12 הלכו בדרכם של החבר'ה של ג'ימבו, החבר'ה שלי והרבה "חבר'ה אחרים" שהתפזרו ברחבי העולם - אבל תאמינו לי, אמינם אמר את זה בעצמו בשיר "Stepping Stone" מ-2018: "בואו נשחרר את זה, זו לא פרידה מהחברות שלנו - אבל D12 נגמרו".
יש לחבר'ה, כקונספט, מקום מאד מרכזי בהיפהופ. בעשור האחרון כבר לא נדיר למצוא איזה ראפר שהתחיל לרפרפ לבד בחדר מול המחשב, אבל גם כיום רוב מוחלט מהראפרים התחילו את הדרכם עם החבר'ה שלהם. זו טבעה של התרבות הזו - שאמנם מקדשת את האינדבידואל אבל בנויה על שותפות (מדוברת ולא מדוברת) בין כל משתתפיה. הבסיס החברתי המשותף נוכח באינספור אלמנטים משמעותיים בהיפהופ; החל מהסייפר (מעגל ראפ), דרך הפיצ'רים (שיתופי פעולה מוזיקלים) ועד להתגלמות המוחלטת של החבר'ה - הקרו, הקליק, הגאנג, הקולקטיב, ה-Posse, הצוות, או האיך שתרצו לקרוא להתקהלות ראפרים.
כך התחיל אמינם, בסביבה תחרותית של אמסיז, כשהוא אסף סביבו את החבר'ה. המרכזי מתוכם היה פרוף, חבר הילדות הוותיק ביותר של אמינם, שחברי D12 תמיד תיארו בתור הדבק של החבורה. הוא זה שהקים את ההרכב יחד עם אמינם וסוללת ראפרים מתחלפים מדטרויט שלבסוף התייצבה לשישה חבר'ה (אמינם, פרוף, ביזאר, מיסטר פורטר, קונייבה, וסוויפטי מקווי), כולם מאותה הסביבה שהביאה לנו אחר כך את "8 מייל". וכמו באותו הסרט, גם בהרכב הזה אמינם היה הכוכב. זה היה ברור שהילד הלבן הזה הוא משהו יוצא דופן עוד כשהם עשו ראפ בחנות בגדים - אבל כשד"ר דרה קטף אותו לתהילה, כל הדינמיקה של ההרכב הפכה לפרמידה עם אמינם בקודקוד.
זו לא דינמיקה נדירה בהיפ הופ שבהרכב חברים שכזה יש אחד שבולט מעל כל השאר. הרי זה רק טבעי שמתוך חבורת נערים שמתחילה ביחד רק החזקים שורדים, אבל בהיפ הופ מצורף לזה אלמנט נוסף - וזה הנאמנות. זו בסך הכל תכונה מצוינת, והקידוש של הנאמנות לחבר'ה שלך בכל מחיר הוא דווקא אחד מהדברים האציליים ביותר בסגנון, אבל קשה שלא לראות את הדפוס החוזר – ראפר חדש פורץ את הדלת ומיד הוא מביא איתו את כל החבר'ה ואחותם. לביגי היה את ג'וניור מאפיה, לטופאק את אאוטלוז, סנופ עם דוג פאונד, פיפטי סנט עם ג'י יונט, סאבלימינל עם משפחת תאקט ואפילו לנלי היה איזה קרו בלתי זכיר בשם St. Lunatics. לפעמים זה צלח (לאיזה אלבום אחד או שניים), אבל לרוב הניסיון להרים את החברים יחד איתך מסתיים במפח נפש - בעיקר עבור החברים.
D12 דווקא נחשבים לסיפור הצלחה בסך הכל. צמד האלבומים שהוציאו הצליחו למכור יפה מאוד, אתם בטח זוכרים לכל הפחות את הלהיט המצוין " Purple Pills" (או בגרסת MTV המרוככת, "Purple Hills"), אבל לכולם היה ברור שאם לא היה להם את הראפר המצליח בעולם בהרכב - הם עדיין היו נאבקים למכור כרטיסים לחנות הבגדים בדטרויט. זה לא בגלל שהם היו ראפרים גרועים (חוץ ממך ביזאר, יא סייקו חמוד ומצחיק שהיה כיף חיים - אבל ראפר טוב הוא לא), אלא כי אמינם היה כל כך טוב. הם אפילו צחקו על זה בעצמם בשיר "My Band", בו אמינם משחק את תפקיד הפרימדונה שמתפנק בחדרי VIP בזמן ששאר חברי ההרכב צריכים להתלבש להופעה במחסן אחורי. מכירים את הביטוי "בכל צחוק יש טיפת אמת"? אז פה היה הרבה יותר מרק טיפה.
הבעיה עם קרו שניצב על גבו של אחד מחבריו היא שבשלב מסוים קשה להצדיק אותו. אף אחד לא בא לראות את קונייבה או סוויפטי מקווי מרפרפים בהופעה - ואם אתם חושבים שזו הצהרה אכזרית מדי פשוט תציצו במונה הצפיות לקליפ של "Betta Git 1", שיר שהוציאו השניים בשנה שעברה והגיע לפחות מ-3,000 צפיות. לצורך ההשוואה הבאמת אכזרית הזו, אמינם הוציא לפני שלושה שבועות רימיקס לשיר "Killer" עם ג'ק הארלו וקורדה וכבר עומד על 8 מיליון צפיות. חוסר האיזון הזה נפיץ מדי מכדי לא להתפוצץ, ומתישהו הכוכב צריך להתעסק יותר בקריירה של עצמו/ למצוא בן טיפוחים/ להיכנס לגמילה - ואז המחויבות לחבר'ה מפעם, שלא באמת משתלמת כמו אלבומי הסולו - מתחילה להתפזר. שיט, זה אפילו לא קשור למוזיקה, אלא להתבגרות. אלה החיים.
במקרה של D12, היה גם קטליזטור אכזרי לתהליך הטבעי הזה. מותו של פרוף בשנת 2006 היה נקודת המפנה הכי משמעותית בקריירה של אמינם מאז המפגש עם דרה, ואחד מגלי ההדף של אותו מוות מיותר הכה גם בהרכב החבר'ה. פרוף היה הדבק כאמור, ובלעדיו הכל התפרק. אחרי מותו של פרוף היו כמה ניסיונות להחיות את ההרכב, יצאו כמה מיקסטייפים (כמעט בלי אמינם) והיה ניסיון לסיים את העבודה על האלבום השלישי, אבל זה כבר היה אבוד. כמו שאמינם אמר באותו השיר בו הכריז על סופה של D12: "כי האמת היא שברגע שפרוף מת כך גם ההרכב".
אגב, משהו מאד מעניין קורה בפזמון השיר של ג'ימבו, "אני והחבר'ה שלי". הוא קצר מאד, מינימליסטי עד פשטני, מורכב מארבעה מילים בלבד עם חזרה מסוימת: "אנחנו תמיד נישאר חברים, תמיד נישאר". אחרי הבית הראשון הוא נשמע כהצהרה נחרצת שנולדה מתמימות ואמונה מוחלטת שרק חבורת נערים יכולה לייצר. אחרי הבית השני, הבית בו מתחילים להיחשף הסדקים, הוא פתאום נשמע כמו משאלת לב שנזעקת, למרות ששום דבר לא משתנה באופן בו ג'ימבו שר. אחרי הבית השלישי הפזמון כבר לא מופיע.
לא פגשתי את החבר'ה שלי הרבה זמן, אני חושב שמאז החתונה של אודי. אולי כמה שנים, אולי פחות. ביזאר סיפר לפני כמה זמן שמדי פעם הוא קופץ לאולפן שאמינם מקליט בו, אבל אני לוקח בערבון מוגבל כל מה שהאיש המשוגע הזה אומר. אני יודע בוודאות שמיסטר פורטר עדיין עובד עם אמינם כמפיק והייפמן, תפקיד אותו ירש מפרוף. אין לי מושג מה הקשר של קונייבה או סוויפטי מקווי עם אמינם, אולי הוא אחד מה-3,000 צופים. זה פשוט לא חשוב אם D12 חברים כיום - כי לא משנה כמה שנים הם לא התראו - הם עדיין החבר'ה שלו. בדיוק כמו החבר'ה שלי.