חרף כל יכולות הבילוש האינטרנטי שלי, לא ממש הצלחתי למצוא את מקור הביטוי האמריקאי "אתה צריך לעבור את זה כדי להגיע לזה" (זה נשמע יותר טוב באנגלית - You got to go through it to get to it).
ראיתי את מטבע הלשון הזה מודבק על פוסטרים של מוטיבציה, מושאל לשיר פ'אנק נושן של גראם סנטרל סטיישן ואפילו מיוחס לסופרת של משחקי הרעב, סוזן קולינס (ספויילר: היא לא המציאה אותו), אבל נתקלתי בו לראשונה דווקא מפי בלאק ת'וט, הסולן האלמותי של להקת הרוטס האגדיים.
הוא לא רק זרק אותו בריאיונות או הזכיר אותו באלבום החדש שלו (שנקרא Streams of Thought, Vol. 3: Cane & Able, אבל חכו רגע) אלא ממש מהווה דוגמה חיה לאיך עוברים את זה ואיך, בסופו של דבר, אחרי קריירה בת יותר מ-30 שנה, גם מגיעים לזה.
אני לא אשקר, זה די נחמד לומר "אמרתי לכם". עברו בערך 20 שנה מאז שנתקלתי באלבום ההופעה החיה של הרוטס והפכתי לגרופי הכי גדול של הרכב הראפ החי והנדיר הזה. הפכתי לתלמיד של הסאונד החם, מיסיונר של כלים חיים בהיפ הופ, שמעתי הופעות בוטלג באופן דתי והיללתי את הטאצ' המוזיקלי הייחודי שלהם בכל הזדמנות.
לפרקים, העולם גם הסכים איתי: הכרתי אותם בזכות להיט הפריצה "You Got Me", והתרגשתי יחד איתם כששיר הראפ-רוק המיוחד "The Seed 2.0" נטחן ב-MTV. זכיתי לראות אותם הופכים לקונצנזוס של היפ הופ כשליוו את הופעת האנפלאגד המיתולוגית של ג'יי זי, ואז חששתי לראות אותם הופכים ללהקת הבית של ג'ימי פאלון - אבל כל עוד המוזיקה המצוינת המשיכה להגיע, נשארתי ממפיצי הבשורה.
לאורך כל השנים הללו, היה רק דבר אחד שלא הפסקתי לריב עליו עם חברים (כי זה מה שחברים שאוהבים ראפ עושים): מאז ומתמיד טענתי שבלאק ת'וט (טייריק טרוטר) הוא אחד הראפרים הכי טובים במשחק, אבל רק לעיתים נדירות מצאתי מי שהסכים איתי.
הקרדיט למוזיקה האיכותית של הרוטס תמיד הלך לקווסטלאב - המתופף, המפיק והראש עוטה האפרו שמאחורי ההרכב - ואין ספק שהקרדיט הזה מוצדק מאין כמוהו כי מדובר בהחלט באחד המוזיקאים הכי מבריקים של שלושים השנים האחרונות, אבל אני תמיד הרגשתי שהאור שהוטל על קווסטלאב קצת דחק את הגאונות של בלאק ת'וט לאפלה.
מעבר לכך, הבעיה בלהיות ראפר של הרכב חי, במיוחד כשאתה הראשון שעושה את זה באמת (עם כל הכבוד לסטטסאסוניק) היא שהרבה יותר קשה לבלוט; זה לא שמישהו חשב שהוא ראפר גרוע, אבל הדעה הרווחת הייתה שהוא פשוט האמ.סי שהכי מתאים לסאונד הנינוח של ההרכב, רק עוד רכיב אחד נוסף בקבוצת האנשים שמרכיבה יחד את הרוטס, לא פרונטמן, לא מרכז הבמה, אבל אני תמיד הרגשתי שהעובדה שתמיד היו סביבו כעשרה נגנים פשוט הסיחה את הדעת מעד כמה הראפ של בלאק ת'וט מתוחכם. אפשר לומר, ואתם תאלצו לסלוח לי על משחק המילים - שהוא נחבא אל הכלים.
אבל הזמן, כהרגלו, עשה את שלו. בשנים האחרונות שמו של בלאק ת'וט מוזכר שוב ושוב, ובמיוחד מפי כמה מהראפרים האהובים עליכם, בדיון הבלתי נפסק על מי הראפר הכי טוב של זמננו. העובדה שהרוטס הפכו להרכב הבית של ג'ימי פאלון בטונייט שואו הפכה אותו ואת יכולות האלתור האגדיות שלו לידועים גם מחוץ לז'אנר.
אם זה לא מספיק, לפני כשלוש שנים היה לו אפילו רגע ויראלי באמת יוצא דופן – פריסטייל שביצע בתוכנית הרדיו של פאנקמאסטר פלקס הגיע לעשרות מיליוני צפיות, נטו בזכות כישרונו של מר טרוטר. במשך לא פחות מעשר דקות רצופות, בלי פזמון, עצירה או נשימה שלא במקומה - בלאק ת'וט ריפרפ כאחוז דיבוק בערך אלף מילים, בלי להתבלבל, לשכוח או לאבד הברה אחת.
סרטון הפריסטייל הזה מצייר מצויין את המהות של בלאק ת'וט – הוא ניגש ישר ולעניין בלי גינונים מיותרים, פותח בהכי חזק שלו, ומשם רק מגביר כמו סוס עבודה שהציתו לו את הזנב, ולאורך כל עשר הדקות הללו ההרגשה היא שלעולם לא יגמר לו הדלק.
עבור אמ.סי בן 46, גיל הזהב במונחי היפ הופ, זה חסר תקדים. במהלך 107 שורות הפריסטייל (סתם לצורך השוואה - בוורס ראפ סטנדרטי יש 16) הוא לא בזבז מילה אחת, ובפלואו תזזיתי ומונע מטרה הפיל פאנץ' אחר פאנץ', מסחרר את הראש עם חרוזים רבי הברות ומשחקי מילים ברמה הגבוהה ביותר. אחרי הפריסטייל הזה הדיון על איכותו כאמ.סי נקבר יותר מטופאק, ואם למישהו עוד נשאר איזשהו שביב של ספק, הוא מוזמן לתת האזנה לשלושת הפרויקטים של ת'וט שיצאו מאז ונקראים "Streams of Thought".
הקהל של הרוטס חיכה לאלבום סולו של בלאק מאז פחות או יותר האלבום הראשון שלהם ב-93'. לאורך השנים היו כשלושה אלבומים שהיו מתוכננים לצאת, אבל נגנזו, וברובם הומרו לאלבומים של ההרכב. ככה זה כשאתה חלק מלהקה - אתה חייב לשים את טובת הכלל מעליך.
אבל בשנים האחרונות, כשהם מתרכזים בגיג הלייט נייט שלהם, בלאק ת'וט יכל סוף סוף להתמקד בעצמו כפרויקט צד, ושחרר שני אלבומי EP בסדרת זרם התודעה שלו, כל אחד מופק ע"י מפיק אחר. החלק השלישי בסדרה הוא אלבום באורך מלא, ומספק יותר חומר לנגוס בו אפילו מהפריסטייל.
טא-נהאסי קואוטס, הסופר האפרו-אמריקאי החשוב ביותר של דורנו, אמר עליו ש"הייתי מחליף את כל הספרים שלי כדי לכתוב וורס כמו בלאק ת'וט". אני יכול להזדהות, כי אין כותב כמוהו שיכול לאזכר באותה הנשימה סופרים רוסיים, פילוסופיה מוסלמית, זן בודהיסטי, לוחמי חירות אפרו-אמריקאים, ראפרים אזוטריים ואגדיים כאחד - ולקנח הכל בבדיחה על קים קרדשיאן שהיא גם משחק מילים שמתקשר לכל מה שציין עד כה.
הטקסטים שלו מורכבים, חדים ומבדרים כאחד, ולמרות שהם מצריכים ריצה קטנה למילון (או לכל הפחות, לג'יניוס), הם לגמרי שווים את זה כי תמיד יש שם אמירה גדולה, מעמיקה וחכמה יותר לפענח. זה נכון לפריסטייל העשר דקות בדיוק כפי שזה נכון לאלבום.
בעיני רבים, התדמית הגיקית ואפילו הרכה של הרוטס דבקה בו. ככה זה כשאתה ראפר של הרכב ג'אז ראפ (לפחות בראשית הדרך) שמפיל וורסים אינטלקטואלים שכוללים מילים כמו amalgamation (התמזגות). זה מצחיק, כי סיפור החיים של בלאק ת'וט הוא כנראה אחד מהקשים ביותר ששמעתם, גם בסטנדרטים של היפ הופ.
אין טעם להיכנס לכל הקשיים שעבר כנער בשכונות הגטו של דרום פילדלפיה, אבל אפשר רק לציין שאביו נרצח כשהיה בן שנה, אחיו הגדול נכנס ויצא כל חייו מהכלא והוא עצמו מכר קראק כשהיה בן 15. אימו, מכורה לקראק בעצמה, נאנסה ונרצחה באכזריות כשהיה רק בן 17, והוא ישב בבית המשפט והביט בעיניו של הרוצח שלה, שעדיין נמצא בכלא.
עם כל המטען הזה, ובטח עם האנרגיה שרואים ממנו בשנים האחרונות, בלאק ת'וט יכל להפוך לגנגסטה-ראפר הכי אכזר של הניינטיז, אבל הוא בחר לא לתת לזה להגדיר אותו. במקום זה התמזל מזלו לפגוש את החנון המוזיקלי קווסטלאב, בדיוק ברגע המכריע בחייו - רגע לפני שהפך ליתום.
השניים, טיפוסים שונים לחלוטין, התחברו על רקע האהבה שלהם להיפ הופ, והפכו להרכב, הופיעו במופעי כישרונות וברחובות פילדלפיה כצמד – קווסטלאב מתופף מקצבים של להיטי ראפ של הזמן, תור הזהב הראשון של ההיפ הופ בשלהי שנות ה-80, בזמן שטייריק חיקה את הראפרים בדיוק מרשים. משם הם הקימו את הלהקה שהפכה לבסוף לרוטס, צברו ניסיון בימתי חסר תקדים - והשמועה אומרת שהם הרכב ההיפ הופ שהופיע הכי הרבה אי פעם, ויש סיכוי ממשי שזה נכון. על הדרך הם גם חידדו את האמנות שלהם לרמת שלמות.
השנים בהחלט הטיבו איתו, ולאורכן הוא הפך לאחד הראפרים הכי ורסטיליים אי פעם. כזה שמצליח לשחות עם דיאנג'לו בשקט של אגמי הניו סול או להיכנס לעין הסערה של ההארדקור ולגנוב את ההצגה לגוסטפייס קילה. אגדות כמו ראקים, ג'יי זי, פאף דאדי או אמינם ציינו אותו כאחד מהראפרים הטובים בכל הזמנים, הוא מעולם לא סיפק בית ראפ מבוזבז, ונשאר אחד מהאמנים הכי יציבים בתולדות הז'אנר לאורך 27 השנים מאז ששמענו אותו לראשונה.
לא בכדי הוא זוכה להכרה רק בגיל מאוחר, הוא היה צריך לעבור את זה כדי להגיע לזה. ועם ראפר חסר מעצורים כמו בלאק ת'וט - העובדה שהוא הגיע לזה רק תדרבן אותו לעבור עוד מזה, עד שגם אחרון הספקנים ישתכנע.