ביום ראשון האחרון, תחת שקיעה יפה באופן מכעיס, קהילת ההיפ הופ הישראלי בכתה כולה בהופעה של נועם "נומי" כהן. הוא בכלל היה אמור להופיע באותו הערב במועדון הכולי עלמא בתל אביב, הופעה ראשונה שלו אחרי השבתת הקורונה, אבל למרבה שברון ליבם של כל הנוכחים, ההופעה נאלצה להדרים לעיר ילדותו. "ההופעה האחרונה" של נומי, כפי שנכתב במודעת האבל, התקיימה בבית העלמין החדש בבאר שבע.
בני משפחתו ואבלים נוספים לבשו חולצות שחורות עם לוגו מעוצב בכיתוב "אני רוקסטאר, כפרה", הלוגו שליווה את נומי בשנתיים האחרונות ונוצר עבור אלבומו הראשון והיחיד, היצירה הכי המכוננת שלו. ראפרים מכל הסוגים היו פזורים בקהל הגדול שהגיע ללוות את נומי בהופעתו האחרונה, ואף לא אחד הצליח להחזיק את הדמעות כשנוגן השיר הסוגר של אותו אלבום, "אין לי זמן", שכמו כל שיריו, נטען במשמעות נוספת החל מאותו היום. הוא היה רק בן 29 כשנהרג יומיים קודם לכן בתאונת אופנוע, והפזמון הזועק של השיר הרעיד את השמיים מרוב אמת. "כולנו אנשי מילים", אמר לי אחר כך הראפר שי "שרק" הורוביץ, "אבל היום אין לנו מילים".
בשבוע שעבר מאז לכתו בטרם עת, אנשי המילים נאבקו בשפתם כדי לחלוק מעט מהסיפור שלהם עם נומי. לכל אחד יש סיפור עם נומי. גם לי יש סיפור איתו, אבל זה לא חשוב כרגע. חלק סיפרו על איזה חבר קרוב ותומך היה, חלק דיברו על הדרייב המשוגע שאפיין אותו לאורך יותר מעשור של קריירה, חלק תיארו את העיניים הטובות שתמיד זהרו כשמש מעל ללוק הקשוח, וחלק כמוני, לא יכלו להתעלם מכך שהוא היה רוקסטאר אמיתי עד רגעיו האחרונים. לכולם חשוב לספר את הסיפור שלו, אבל האדם שידע לספר אותו יותר טוב מכל אחד אחר היה נומי עצמו. מזל, כי לנו באמת שאין מילים שיצליחו לתאר.
נומי היה מסוג הראפרים שהניח את חייו על הדף ויהי מה. זה היה דרייב יוצא דופן להיחשף באופן מוחלט, לפתוח את שברונות הלב ורגעי המשבר באותה הישירות שידע לתקוף את המיקרופון עם שירים שנולדו לחרוך במות. אם רציתם לדעת מה שלום נומי, כל מה שהייתם צריכים זה ללכת לעמוד היוטיוב שלו ולשמוע את השיר האחרון ששחרר. הכל היה שם, בלי בושה, בכנות רגישה שסתרה את הלוק, הטבעות, מעיל העור ואופנוע. מכתבי אהבה לאקסית, חלומות שטרם הגשים, שיחות עם אמא, הכל היה שם, גלוי לכל מי שבא לשמוע, חשוף על גבי ביטים.
אם לשפוט על פי המוזיקה, כפי שתמיד רצה, נומי היה רגע לפני הפריצה. האלבום "רוקסטאר, כפרה" מ-2019 היה תצוגה מקיפה של כל גווניו - הרגישות והאנרגיה, הכנות והשנינות, הפגיעות והעוצמה. עשרת שיריו סיפקו כ-35 דקות מזוקקות של ראפ מהודק וישיר עם סאונד רוקיסטי גדול, כמעט אצטדיוני, פיצוח מוזיקלי שהצליח בו זמנית להציג קרוס-ז'אנר שהיה יכול לתפוס את האוזן הישראלית וגם להביא את שילוב הסגנונות לימינו. בחודשים האחרונים הוא חימם את הופעותיו של רביד פלוטניק, מחזיק במה יותר ממכובדת בקלילות של אדם שנועד לבמות אפילו גדולות יותר, הוציא צמד שירים נהדרים ועבד על אלבום שני שימשיך את המומנטום שיצר במו ידיו בהתמדה ועבודה קשה.
על העבודה הקשה והדרך שעבר אני יכול להעיד באופן אישי, וכאן אולי המקום לחלוק את הסיפור שלי איתו: לפני כעשור, שבועיים לפני שהתגייס, נומי, הראפר הצעיר, שלח לי הודעת פייסבוק קצרה עם לינק לאלבום הדמו "שינויים", וביקש ממני לשמוע אותו.
"אשמח אם תכתוב עליו בבלוג שלך ואפילו תקטול איפה שצריך, ממש ביקורת נוקבת. לא אכפת לי", הוא כתב לי אז. שמעתי, אבל לא כתבתי עליו. העדפתי לשלוח לו את הביקורת שביקש באופן אישי, בעיקר מכיוון שהיא באמת הייתה נוקבת, אולי אפילו נוקבת מדי. להפתעתי, הוא הגיב לביקורת באופן מעורר הערכה. "תודה רבה", הוא כתב לי, "המון זמן לא קיבלתי איזושהי תגובה בונה ואני נורא מעריך את שלך", והבטיח להמשיך לשלוח לי שירים.
כך עשה במשך שנים. גם כשלא הגבתי לפעמים, גם כשהגבתי בכנות. לעזאזל, הוא באמת אהב כנות. לפני שנתיים, כשהוציא סוף סוף את האלבום שלו, הוא כתב לי: "אחרי כל כך הרבה שנים שאני מזיין לך ת'מוח, אני חושב שאולי הפעם תאהב". הוא צדק. לצערי אין לי את ההודעה המשתפכת על כמה אהבתי את האלבום, אבל הסיבה לכך היא שהספקתי להגיד לו את זה פנים אל מול פנים במפגש מקרי אך צפוי באירוע באטל בלתי נשכח.
ואז, רגע לפני שתום "טיאובי" גוטמן עלה להילחם באלמוג "פידבק" לוי בבאטל, חלקתי עם נומי את דעתי על האלבום, והחיוך המסופק שעלה על פניו התחרה רק בזה שנמתח על פניו של TOB אחרי הניצחון בבאטל. לא כי אהבתי, אני אפילו לא חושב שדעתי באמת הייתה חשובה - אלא כי הוא ידע שהוא הרוויח את הניצחון הזה.
הניצחון של נומי על הזמן שאזל לו בין הידיים יהיה המורשת שלו. בשנים האחרונות הוא התחיל להתעסק יותר ויותר בנושא המורשת, לצד עיסוק מצמרר בנושא המוות שלו. שיר הנושא של האלבום "רוקסטאר, כפרה" שובץ בשמות של חברי מועדון 27 וכולל הבטחה להצטרף לקורט קוביין עם משפטים כמו "חיים פעם אחת ואז הכל עובר אז לא אכפת מחר להיקבר", ובאמת שאין לי שום דרך להסביר איך השורה האחרונה בשיר הסולו האחרון ("הנוף משתנה") הייתה "אין שום סיכוי, אבל אם אמות - יזכרו את השם".
הוא צדק. השם של נומי, של נועם כהן, ישמר תמיד אצל כל מי שהכיר, פגש, ראה או שמע את המוזיקה שלו. עוד לא עבר שבוע מאז לכתו, וסצינת ההיפ הופ כבר נשבעה לשמור עליו. אמן הגרפיטי דודי שובל מיהר לרסס ציור קיר יפהפה לזכרו שכבר הפך לאתר עליה לרגל (הבנאים 10 אשדוד, אם אתם רוצים לתת כבוד), מעגלי ראפ לכבודו צצים בכל רגע, ולכולם ברור שבדרך כזו או אחרת האלבום השני עליו עבד עוד יצא לעולם ואין ספק שעוד יצאו שירים רבים שיזכירו את שמו, יספרו לכל מי שרק מוכן לשמוע על איזה רוקסטאר היה כאן.
העולם אולי איבד ביום שישי שעבר כוכב, אבל הרוויח אגדה. ברור שיזכרו את השם, כי אין איך לשכוח את נומי.