החלק הראשון של פרויקט "צו השעה" שיצא לפני כחודש שימח אותי מאוד. הפרויקט, שיזמה ענבר נכט, הכיל לא מעט ביצועים טובים ומעניינים לשירים ישראלים ישנים, וכתבתי עליו אז בהרחבה. השבוע חזרתי אליו כדי לראות איך הוא מרגיש במרחק חודש פלוס - אז ייתכן שהייתי חיובי מדי, ועדיין יש לפחות 5-6 ביצועים שהם ממש שווים (היי אביתר בנאי!), וגם הביצועים הפחות טובים שומרים על איזה סטנדרט - מה שלצערי אי אפשר להגיד על החלק השני שיצא השבוע.
החלק הראשון של הפרויקט כלל 28 שירים, והפעם יש רק 20 - אבל מתוכם כמעט חצי הם ביצועים ממש לא טובים שקשה להבין למה בכלל נוצרו, כולל כמה שההפקה המוזיקלית שלהם מזכירה במקרה הטוב לובי של בית מלון, יחד עם שירים שמבוצעים על ידי זמרים נהדרים, בעלי קולות מפוארים, שנשמעים כאילו הם נתפסו על חם בחלטורה של ועד עובדים.
אה כן, ויש גם סתם פדיחות - כמו למשל הביצוע של שאפיטה ומוטי טקה ל"מה חשוב היום", של אבי טולדנו. מעבר לזה שכל תופעת שפיטה היא בעיני "בלק פייס" ישראלי שהגיע הזמן לדפדף אותו - הביצוע שלה ושל טקה נשמע חובבני, אבל למה בעצם למה להעליב חובבנים?
בנוסף, יש בחלק השני של "צו השעה" כמה גרסאות לא מביכות, אבל גם כאלה שלא ברור מי צריך אותן - ואני אסביר: למשל הביצוע של מרינה מקסימיליאן ושמעון בוסקילה ל"לשיר איתך". המקור, שאותו הינדס בשעתו אהוד מנור לטובת מופע טלוויזיה (מנור כתב מילים ודרש מבעז שרעבי להלחין) כולל הירידה ההיא של שושנה במדרגות, הוא קלאסיקה שנבחרה לא מזמן כאן ב-mako לדואט הישראלי הכי מוצלח בכל הזמנים. במקור יש את הקולות הנהדרים של בעז שרעבי ושושנה דמארי, ולא פחות חשוב, את המתח של המפגש הבין דורי ביניהם שאתה שומע לכל אורך השיר. ההפקה המוזיקלית אלגנטית, וגם במרחק השנים השיר הזה לא התיישן כלל.
איזה מתח יש בין קולו הנהדר של שמעוון בוסקילה לקולה הנפלא של מרינה מקסימיליאן? אז זהו - שאין. למה הם בחרו בשיר הזה? מה הם מביאים לביצוע החדש? לדעתי שום דבר. כדי לא לצאת רשע, אני אגיד שאם היו מארגנים איזה ערב הצדעה לאהוד מנור בהיכל התרבות, אז ביצוע כזה על הבמה היה עובר סבבה. הוא לא היה ה-ביצוע של הערב, אבל השניים יודעים להחזיק שיר. כהקלטה מחודשת? כקאבר שמישהו ירצה להשמיע ברדיו? אף אחד לא ישכנע אותי שיש לזה הצדקה.
בקיצור, איכזב אותי החלק השני, ולא שאין בו פנינים, הפספוסים פשוט מאוד מפוספסים. ובכל זאת, יש בו כמה דברים ששווים את כל המאמץ, ובולט מעל כולם הוא הביצוע הנהדר של תיקי דיין, חנה לסלאו, מיקי קם ורבקה מיכאלי ל"יכול להיות שזה נגמר". השיר העגמומי הזה, של יהונתן גפן ושם טוב לוי שביצע אריק איינשטיין, היה במקור שיר געגועים אופטימי, וב-2020, בטח בביצוע הזה, נשמע כמו קינה על משהו שנחרב, והוא עובד קצת כמו הביצועים המחודשים של חברי "זהו זה" - רק בגרסה נשית.
תיקי דיין, שפותחת את השיר - היא זמרת מעולה. מי שגדל על גרסת המקור שלה ל"איך זה שכוכב", כמוני למשל, יתרגש מאוד כשהיא פותחת עם הדיקציה התיאטרלית שלה ל"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". חנה לסלאו, שנכנסת אחריה, מפתיעה בשירה עדינה אך מלאת רגש, ומיקי קם, עם הקול הגדול שלה, לוקחת את הפזמון ומעלה הכל בעוד ליגה.
יהודה עדר שהפיק את השיר מוזיקלית בדיוק רב, הביא את שם טוב לוי עם חליל כדי שיחולל בו משהו חדש כמו שרק הוא יודע, וכך, כשרבקל'ה מיכאלי מתחילה את הבית השני עם החצי חיוך שמלווה תמיד את שירתה - זה כבר נהיה מושלם. מושלם ועצוב, מושלם ויפה. המסקנה? כוונה, בחירה נכונה וטעם טוב הם תמיד בונוס, אבל כשאתה מביא את ארבע הנשים האלה, שהמבוגרת שבהן חצתה את גיל ה-80, ומאפשר להן לשיר את האמת שלהן - אין באמת דרך לעמוד בפני זה.
אני חייב להגיד בנקודה הזאת שאני אקבל את ההנחה שיש כאן גם עניין של טעם אישי, ולא בטוח שבבלפור יוכלו ליהנות מהביצוע הזה. טעם זה לא רק פוליטיקה. בחלק הראשון של "צו השעה" בלט לאחרים הביצוע של יסמין לוי ודיוויד ברוזה ל"דברים שרציתי לומר" אליו לא התחברתי. אחרי הפרסום התברר שיש בסביבתי כמה נשים שאני אוהב ומעריץ שממש מתות על יסמין לוי, ודרשו ממני להקשיב שוב לשיר.
אז הקשבתי - ולא שוכנעתי, אבל אני מקבל את זה שגם כאן טעם הוא פקטור. עובדה שהגרסה של ג'יין בורדו ואיה פייגלין ל"ואלס הגנת הצומח" חובקה בחום בתחנות הרדיו של התאגיד, בזמן שאני חושב שזה הפספוס הכי גדול של החלק הראשון.
כל ההקדמה הזאת הייתה כדי להגיד שהגרסה של אילנית ורוקפור ל"שיר אחרי מלחמה", היא מרגשת ברמות, עד כדי דמעות, לא פחות, למרות שעל פניו מדובר בחיבור מופרך, החברים מרוקפור מצאו את הטון הנכון שיחבר את הקצוות; הם לא לחצו בפתיח על הפסיכדליה והלכו לכיוון פולקי, והם גם הבינו שהעלייה לקראת הפזמון וגם הפזמון עצמו - הם מהלך מלודי קצת מפתיע יחסית לבית, ולכן כשאילנית מצטרפת עם הקול הגדול שלה (שהוא עדין חזק אבל יותר סדוק) זה לא פחות מנהדר. גם בבית השני, כשהיא ואלי לולאי שרים שורה שורה - זה פשוט יפה, נכון, נבון וכיפי. אני כן אקבל את הגרסה שאומרת שמי שלא מתרגש מאילנית וקולה המתבגר כל כך יפה עשוי לא להבין זאת.
שיר שאני מתלבט לגביו הוא הביצוע של עדן חסון ל"ציפור מדבר". לא בטוח שהשיר הזה צריך רענון כי זאב נחמה הוא על זמני בריבוע, וממילא ההפקה החדשה שרקח סתיו בגר שומרת באלגנטיות על רוח המקור. הייתי יכול לשמוע את זאב נחמה עם הפלייבק הזה בהופעה הבאה של אתניקס ואיש לא היה מרים גבה. ובכל זאת, עדן חסון הוא מאוד טרי וכיפי, הוא שר יפה, קולו חזק וצעיר, וזה כן עושה משהו ל"ציפור מדבר".
שני ביצועים נוספים שכדאי להזכיר הם יסמין מועלם וטונה שמפצחים נכון את "אור הירח" של אביב גפן - מדובר בשיר הכי יפה, והביצוע הוא כיפי וקיבל חיים משלו. כך גם עם "שיר דרך" הנפלא של שלום חנוך, בו מיכה שטרית מביא גרסה חכמה ומכבדת מאוד, אך לא בטוח שהיא תבלוט ותקבל חיים משל עצמה - אבל לפחות זאת גרסה שכיף להקשיב לה.
ואחרון חביב, אני חייב להתייחס ל"השקר" - השיר שכתבה אורלי זילברשץ ויובל בנאי הלחין, בתקופה שהם היו הזוג הכי קולי בתל אביב. הוא הופיע באלבום היחיד של זילברשץ, "הקברט של מירנדה", שהיה מין פרויקט צד של משינה. בזמן אמת, אי שם ב-1990, זה היה שיר מאוד אהוב, לפחות עלי. הוא כמובן נשכח מאז לגמרי, אז שלומי שבן לקח אותו והעמיס עליו את הקמראטה הישראלית - וראו איזה פלא - השיר סוחב את התזמורת וכל כלי הקשת בקלות, ושבן שר כרגיל במינון הכי נכון של רגש. יותר מזה לא צריך.