עדן בן זקן היא זמרת העשור- זמרת - הכוח שלה הוא בקול שלה. מאז תחילת הקריירה שלה היא תמיד הייתה זו שקובעת את הטרנדים - ולא אחת שעוקבת אחרי טרנדים קיימים.

עדן בן זקן, אם תרצו, היא מובילת הגל הנוכחי של הפופ הים תיכוני; האישה הכי גדולה ומצליחה בז'אנר מאז שרית חדד. יש לה חותמת קולית וגרון ענק, וארסנל של להיטים גדולים שהובלו על ידי הקול הגדול והכל כך מרגש שלה.

למרות זאת, נראה שבזמן האחרון היא כנראה מנסה למצוא את הסאונד החדש שלה - מה שיכול לעורר הערכה - אבל התוצאה מרגישה בעיקר כמו התפזרות של זמרת גדולה ששכחה מה הקנה לה את הטייטל הזה, והיא החלה ללכת לאיבוד במסלול של גימיקים וטרנדים.

המגמה הבעייתית הזאת התחילה בקיץ האחרון, כשיצא שיתוף הפעולה המצופה שלה עם מקבילה בז'אנר - עומר אדם. אבל המפגש הזה, שצופה ממנו לייצר דואט ענקים, התבזבז על תאונת דרכים של מיליון ז'אנרים ושפות שנדחסו לשלוש דקות של בלאגן נטול פזמון מובהק. במקום להוביל עם הקול הגדול שלה - עדן בן זקן פשוט הצטרפה לשירת החצי-צחוק הידועה של אדם.

האכזבה המשיכה ב"אנא מג'נונה" הבינוני מלפני חודשיים, שהיווה עבור עדן את הביקור הבלתי נמנע שלה באולפן של ג'ורדי, אחד המפיקים הגדולים בפופ הישראלי של השנים האחרונות. העניין הוא שג'ורדי עלה לגדולה הרבה בזכות הלהיטים הגימיקיים של סטטיק ובן אל, אבל הגימיקיות שהפכה את סטטיק ובן אל למה שהם - עבדה משמעותית פחות יפה במפגש עם בן זקן.

גם ב"מג'נונה", במקום להביא להיט אמיתי ומדבק, בן זקן הלכה שולל אחרי ג'ורדי למחוזות הקצ'פרייז (כדוגמת "זה רק אני הפאוץ' והחום של ישראל") ונשארה ביד עם טקסט חלול וקליפ מביך. לראייה, אתם יכולים להיזכר בשורה מתוך השיר הזה שאינה צמד המילים "אנא מג'נונה"? כנראה שלא.

הניסיון השלישי במסע החיפושים של עדן נחשף ממש השבוע, כשיצא שיתוף הפעולה שלה עם נתן גושן (בהפקת השותף המוזיקלי הצמוד שלו המפיק סתיו בגר), "חיים מאושרים". אפשר לסמן את השיר הזה בתור הרע במיעוטו ברצף השירים האחרון שלה בזכות הפזמון הגדול והיפה שלו - אלמנט שהתגעגעתי אליו מאד במוזיקה שלה.

אבל הגימיק התורן של השיר הזה מגיע ממש בתחילתו, כשעדן בן זקן, זמרת הפופ הים תיכוני, עושה, ובכן, ראפ. היא לא עושה את זה מביך, ממש לא, והטקסט של גושן עובד טוב על המקצב ההיפ הופי שלו, אבל נשאלת השאלה למה ואיך הז'אנר הזה הגיע מלכתחילה לשיר של נתן גושן ועדן בן זקן?

נתן גושן, הסינגר-סונגרייטר של פופ עם גיטרות, שמעולה בעיקר בלכתוב מוזיקה לעצמו ולדומיו בז'אנר, נדרש לכתוב שיר לווקאליסטית כמו בן זקן ודחף אותה למים העמוקים של ז'אנר שהוא בעצמו עוד לא באמת שוחה בו - ובוודאי שלא מתלבש בטבעיות על זמרת העשור של כולנו.

כאמור, להתנסות בדברים שונים זה טוב, לצאת מהקומפורט שלך כאמן זה מצוין, אבל לפנות ימינה, ואז דוך שמאלה, ואז לקפוץ עמוק למים תוך כמה חודשים ספורים - יוצר בעיקר בלבול בקרב המאזינים ופחות עוזר לאמנית ברמה של עדן בן זקן למצוא את נחלתה.

כשמתחילים לאבד את הדרך, שווה לחזור לרגע לנקודת ההתחלה, ובשביל עדן, נקודת ההתחלה היא שירי פופ ים תיכוני גדולים שנותנים לה את הבמה שמגיעה לה בפזמונים הגדולים והיפים שלהם. לכן, אולי שווה שהיא תוציא שיר חדש כזה שיזכיר לה מאיפה היא באה ומה החוזקות הכי גדולות שלה, רגע לפני הפנייה הבאה, ששווה שתהיה גם היא יותר מתונה ופחות, הרבה פחות, גימיקית. אנחנו בכל אופן נחכה לה בזרועות פתוחות ואוזניים מצפות.