"אני מפחד ממילים יפות, אני מפחד ממעטפות, אני מפחד מהימין החזק, אני מפחד מהשמאל המנותק, אני מפחד מזה שנואם, אני מפחד מההמון הזועם, אני מפחד".
מי שאחראי על המילים החריפות כאן למעלה הוא יובל בנאי בשירו "אני מפחד", ויחד איתו אפשר לקבוע די בקלות שב-2020, אחת השנים הכי קשות לעולם התרבות הישראלי, סוף סוף יצאו שירי מחאה מקומיים נוקבים בכמות מרשימה - אבל רובם נשארו בעטיפה של ממתק, אם לא הושתקו לחלוטין.
אז איך הגענו למצב שבו אמני ישראל חוששים להביע עמדה בגלוי, והתקשורת הישראלית נותנת לאותם שירים פחות במה לעומת שירים אחרים? פנינו אל רבקה מיכאלי, קובי אוז, קוואמי (אייל פרידמן) והיחצנית דנה לוגסי, שניסו להסביר למה במציאות של היום נשאר פחות ופחות מקום למחאה במוזיקה הישראלית.
לפני הכל, נתחיל מהעובדות: השנה, בניגוד למה שהתרגלנו, יצאו עשרות שירי מחאה שהגיעו מכל הכיוונים והסגנונות המוזיקליים - טונה ושלום חנוך; משה פרץ ודודו אהרון; מיקי גבריאלוב; הגל השני; ברק כהן; שולי רנד; אקו; יובל בנאי וזו רק רשימה חלקית. בין כל השירים האלה, רק "הטוב, הרע ואחותך", של טונה ושלום, קיבל בתחנות הרדיו 439 השמעות והפך ללהיט, ושלושה נוספים שבלטו מעלם כולם הם "בומבה!" של הדג נחש (491 השמעות), "דחלילים" של טיפקס (322 השמעות) ו"הפסיקו את המוזיקה" של חברי "החצר האחורית" (318 השמעות).
הנתון המעניין ביותר הוא שדווקא משה פרץ ודודו אהרון, שאחראים על כמה מהלהיטים הכי מצליחים של העשור האחרון במוזיקה הישראלית, שיחררו לראשונה שיר פוליטי שנקרא "לא הבנתי" ואיכשהו זכה השנה ל-294 השמעות. את כל הנתונים העגומים כאן למעלה קיבלנו באמצעות חברת Media Forest המספקת דיווחי השמעות ומחקרי מדיה עבור תעשיות המוזיקה והפרסום בארץ ובעולם.
לעומת דודו ומשה או הדג נחש, "ביום שהוא יילך", השיר החדש שכתב קובי לוריא ומבצעת רבקה מיכאלי, כמעט ונעלם מהרדאר ולא מושמע בכלל. בתור אשת תקשורת ותיקה, מיכאלי ממש לא מופתעת: "זה לוחץ ולא נוח עבור שדרנים שמעדיפים להשמיע שירי פרווה נחמדים. כבוגרת קול ישראל, גם לי יש את הצנזור הפנימי ואני לא מתחברת לשירים שנשמעים כמו מאמר מערכת אז אני לא משמיעה אותם. הלוואי שב-23.3 (יום הבחירות) השיר הזה יקבל יותר תוקף אחרי שיילך 'הנגיף'".
כדי להבין מדוע אמנים בארץ חוששים לשחרר שירים מהסוג הזה, מספיק להציץ בתגובות הנוראיות ביוטיוב לשיר שמופנות כלפי מיכאלי, שכאמור כבר רגילה לתופעה: "יש לי כבר שנים עוקבים מטעם גורם כלשהו - ממש גדוד של אנשים שמחפשים הזדמנויות לייחל למותי, להתאשפז ולהיטמן באדמה. לצערי, זו האווירה במדינה שמושפעת מאופרציה של ארגוני בוטים שרופים שרק מחכים להסתער. חשוב מאוד להדגיש שלא התכוונו חלילה שיילך במובן אחר אלא אנחנו רק מקווים שייצא מהחיים הציבורים".
קובי אוז, ששיחרר השנה עם טיפקס את "דחלילים" המעולה, מנסה להסביר איך הגענו למצב הזה: "הפכנו להיות מדינה של מחרימנים - כל אחד רוצה לאהוב את מה שמקובל בבועת האינטרנט ההומוגנית שלו - הסובלנות שלנו לדעות שונות התקצרה מאוד, וכל אדם שחושב אחרת ממך ישר מתויג כהזוי או מסוכן. אמנים מזמן נאלצים להיות תוכים צבעוניים שאפשר להניח אותם על כל כתף, זה טוב להשמעות, זה טוב להופעות בוועדים ועיריות, וזה כדאי כלכלית. אמנים דעתנים מפרסמים פחות מוצרים, אבל לדעתי הקהל שלהם לא באמת נוטש אותם - זה רק איומים".
אוז ידוע בשירי מחאה נהדרים לאורך השנים, אבל מחוץ לשירים, הוא מקפיד לשמור על ממלכתיות בראיונות ובפרסומים ברשתות החברתיות. מבחינתו, אין שום סיבה שישלם את המחיר: "שירים הם אומנות והם נכתבים אל הנצח - אני בר חלוף - למה שאני אפגע בשירים שלי עם ראיונות וסטטוסים שבהן דעות זמניות? התבטאויות של האומן יכולות לפגוע במוזיקה ולהפוך משהו על-זמני לזמני. אני כותב שירים כדי לדייק את דעתי - ראיונות בדרך כלל יוצאים עקום ומוצאים מהקשרם לצערי. לעומתם, שירי מחאה טובים ישתתפו במחאות רבות ושונות לאורך השנים וישמרו על אקטואליות, שיר מחאה טוב צריך להיות כהה כדי להישאר נוקב לאורך זמן. שיר מחאה חד מדי חייו קצרים לדעתי והשפעתו מוגבלת".
דנה לוגסי, אשת יחסי ציבור שמייצגת בין השאר את יובל בנאי וג'ימבו ג'יי, לא מנעה מעולם מאמניה להתבטא, ובעיניה טקסטים נוקבים אומרים את כל מה שצריך: "אני מאוד מאמינה באמנים שלי ובשירים שלהם - לא פסלתי אף פעם טקסט, אבל תמיד ציינתי שיש לקחת בחשבון שהשיר פחות יושמע ויתקבל באופן שלילי. כשאמן כותב מילים מאוד קשות, הוא רוצה שיתייחסו לטקסט עצמו ולא להביא כותרת מאיזה ראיון נלווה. כשיובל הוציא את "אני מפחד", הוא קיים סשן שאלות-תשובות באינסטגרם שלו וענה מהלב להכל - לא לצורך האייטם - אלא בשביל הקהל שלו. בעיני, זו לא חצי דרך אלא הדרך הכי טובה של אמן להוציא כל מה שכואב לו".
אגב, אם יש שיר מחאה אחד שמילותיו כיכבו בשלטים במחאת בלפור והפך ללהיט מבלי שבכלל התכוון לכך, זה ללא ספק "האזרח הקטן" של שם טוב האבי. אפשר היה להניח שהתזמון המושלם לא היה מקרי, אבל כשתמיר בר, היוצר ומי שעומד מאחורי ההפקה המרהיבה הזאת, נשאל על כך בראיונות, הוא סיפר שהטקסט נכתב הרבה לפני ועבורו, במציאות הישראלית, הטקסט הזה רלוונטי תמיד, ובכל תקופה מוכיח את עצמו מחדש. כן, המוני בני נוער צרחו השנה בקולי קולות את המילים "משתנה של מדינה" מתוך השיר הנפלא הזה, אבל האם הם מבינים מה זה אומר? האם זה הוביל לדיון מול הוריהם על העצמאיים שנאלצים להעלים מס כי אין להם פנסיה?
אייל פרידמן (הידוע בעיקר כקוואמי) מנהל תחנת "הקצה" ושדרן בגלגלצ, דווקא מאמין בנוער של היום שמתחיל להתעורר בזכות השירים: "להבדיל מהדרך שבה נהוג לחשוב, בני הנוער של ישראל 2020 הם לא מטומטמים אלא חכמים ברובם, ומבינים שמשהו לא בסדר. לדעתי, המון ילדים נמצאים בשלב של התעוררות חברתית מוקדמת לעומת דורות קודמים, והקרקע בוערת. כשזה משתקף במוזיקה שהם אוהבים, זה בטוח מעורר שאלות אצל חלקם הגדול. "הטוב, הרע ואחותך" אולי לא הפך ללהיט של המדינה, אבל טונה הוא אמן עם צבא של מאמינים. כלומר, השיר הגיע לכל מי שאוהב אותו, וכשהמון צעירים ובני נוער משננים את המילים - יש לזה השפעה אדירה".
למרות זאת, לצד כל אלו שהתעוררו השנה, יש רבים שעדיין מעדיפים לשתוק, תופעה שלא מפתיעה את קוואמי: "במשך שנים רוב המוזיקאים חששו מאיבוד פרנסה ומעליהום, ע"ע אורנה בנאי שנכנסו בה באמוק. זה משהו שקשה מאוד לספוג כשאתה לא רובוט. אמנים\עיתונאים\קהל - כולנו בני אדם, וכשמישהו חוטף קיטונות של בוז ואלימות מילולית, צריך באמת עור של פיל כדי להתמודד עם זה. השנה, בגלל המשבר הפוליטי, הקורונה ומחאת בלפור שהתערבבו יחד, הרבה אמנים תקעו דגל על הירח ואמרו - אי אפשר להתעלם יותר ממה שקורה וחייבים להגיד את הכל".
בכלל, בשנה האחרונה, ולא היה קשה לפספס את זה, יש אמנים רבים וגורמים שונים שטענו כי עולם התרבות נדחק לתחתית סדר העדיפויות של קבינט הקורונה במסגרת ניסיונות השתקת המחאה, ולוגסי מאמינה שזו טענה מרחיקת לכת וההתעלמות נובעת מסיבות אחרות: "אני לא חושבת שזה בא ממקום של השתקה אלא שבמשך עשורים הפכנו לקישוט סתמי. האמנות והתרבות בישראל, כבר לפני הקורונה, היו מהתחומים שלא עניינו פה אף אחד".
"מעטות הערים בארץ שממנפות את התרבות ומחלקות למשל מלגות לפרויקטים, כי עולם התרבות הוא סתם צוות הווי ובידור של מישהו מבחינתם", אומרת לוגסי, "אני רוצה להאמין שאם לא הייתה קורונה, השר טרופר כן היה מקדם ומשנה דברים להיראות אחרת, והלוואי שהדור שגדל כאן יבין את הערך המהותי בתרבות, ואנשים יפסיקו להתייחס לאמנים כבטלנים שצריכים למצוא עבודה אחרת".